שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד.

בשיח הגלריה הבא בתערוכתו של צבי לחמן, נארח את ד"ר גבריאלה מן ואת עדי שורק.

ד"ר מן היא  פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה. כיצד נוכחותם הפיסולית של עבודותיו של צביקה לחמן, וההתבוננות בהם, כמו  מאפשרת את ניבוי העבר ואת סימון העתיד?

עדי שורק היא אמנית, סופרת, עורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג, וחוקרת ספרות יהודית הכותבת על סוגיית עיר המקלט. היא תדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה", דרך המתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן. במיוחד תתמקד בדמויות האם בפסליו, המזכירות את הפעולה החידתית של אמהות בעיר המקלט התלמודית, שתפקידן למנוע אלימות ומעגלי נקם. המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה בין הדוברת (הפסלים) והקהל.

בסיום השיח יתקיים סיור בתערוכה עם האמן. ההשתתפות בשיח בהרשמה לשבת ישראלית, בקישור הזה >> https://tinyurl.com/ybexjjjk

צילום הפסל: אברהם חי

The post פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט appeared first on פה ושם.

שרית וינו אלעד הנפלאה, קוראת את הסיפור "קשור בסרט" בהופעה "קצר וקולח – אמנים קוראים סיפורים קצרים בפני קהל" במרכז עינב.

כאן אפשר להקשיב-לצפות: "קשור בסרט" >>

פורסם באסופה: אצלכם זה בוכה? סיפורי אמהות בעריכת ריקי כהן, הוצאת בוקסילה, 2013.

קטע מתוך "קשור בסרט":

"באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. שמלתה מסתובבת, כתפיה גלויות, תמוֹת, אפשר להריח את תמותן, אפשר להרגישה בגומות הקטנות שמפציעות מתוך תנועתה הרכה, החזקה, המשחקת. הילדה גורמת להן לנוס מפניה ולחזור אליה. היא בודקת את יכולותיה והן, שמקיימות את חייהן בין שמיים וארץ של פארק בלב העיר, חוזרות שוב ושוב למרגלותיה, כמשחקות עימה. מעולם לא ראיתי יונים משתובבות. הפעם הזו כן, היונים השתובבו עימה. שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. אינני יודעת מנין למדה זאת, אבל היא כבר מודעת לכך שיש ורוד פוקסיה, כמו זה שבשערה.

הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. היא מפחדת שהמשחק נגמר. לאחרונה גילתה שלא הצליחה לקסום את הקסם הזה שקיוותה לו, שהתרכובת המשפחתית לא תייצר כל כאב, שילדיה יוותרו טהורים, טהורים, נקיים. כבר אין מה להסתיר את התשוקה המופרכת, כאב הפעימות ההולכות ופושטות כבר לא יכול להחביא ציפיות משונות. שיהיו מושלמים ללא כל לכלוך, ללא סימן. אולי צריך להפסיק הכול. ללכת לישון. לנוח, קצת לנוח. להקשיב לפעימות האלו ולהפסיק להילחם בהן, אולי להישאר במיטה, אולי זה יקרה גם לה והם יביטו בה בעיניים גדולות מדי, יודעות מדי וינסו לשמח אותה בתשורות. בפתקי ברכה, מתנות קטנות, כדורי שוקולד שיכינו עם המטפלת. אולי אחד מהם יצוד את חסרונה בהתרשלות, בהצקות אין סופיות, בתשוקות שאי אפשר למלא, בגנבות קטנות ואפילו בגנבות גדולות, אולי גם לה זה יקרה.

הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"

The post קשור בסרט appeared first on פה ושם.

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

           ^{יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015}

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני מצבים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות צמודים כל כך, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה.

התמונה השלישית מתארת סיטואציה בין אם לבנה בן השמונה, ולהתרחשות ביניהם שעה שהאם עומדת על כך שתלווה את בנה לכיתה ותביט במחברותיו.
שלוש התמונות קשורות בסרטי ילדוּת ואמהוּת, והמעקב אחריהם בזעיר אנפין כאן, היה לי מסע מורכב ועשיר.

אני מזמינה מאוד להכנס ולהתרשם מן האנתולוגיה ולקנות אותה במחיר הסמלי של 12 ש"ח.
זו השתתפות ראשונה שלי בפרסום דרך הוצאת ספרים דיגיטלית, וזו בהחלט חוויה מעניינת שמעוררת השראה לקראת הבאות בענף הספרים. אשמח שתשתפו אותי בחוויית הקריאה של האסופה,
שלכן-ם, עדי

קישור לדף האסוּפה באתר בוקסילה >>

קטע מתוך הסיפור "קשור בסרט"
"גינה. בגינה עצים גדולים, ותיקים, שנשים כבר סיפרו עליהם סיפורי בדידות בעברית. בגינה ספסל, אחד מיני רבים, שעכשיו יושבת עליו אישה. במרכז, כלומר באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. [...] שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. [...] הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. [...] הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"

>> סיפורים נוספים שקשורים באמהוּת: "מיטה", "גליה קמה משנתה ומיד נעמדת"

The post "אצלכם זה בוכה?" אסוּפת פרוזה דיגיטלית בנושא אמהוּת appeared first on פה ושם.

אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.

בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.

לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.

אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.

בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.

די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.

>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>

* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

The post מיטה appeared first on פה ושם.

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." 

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

הצילום על העטיפה: נועה צדקה

להזמנת הספר >>

The post לפעמים מאבדים אנשים appeared first on פה ושם.