אמהות ובנות Archives - פה ושם https://adisorek.com/tag/אמהות-ובנות/ עדי שורק Wed, 22 Nov 2023 10:47:58 +0000 he-IL hourly 1 פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה https://adisorek.com/%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%94-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%97%d7%95/ https://adisorek.com/%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%94-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%97%d7%95/#respond Wed, 22 Nov 2023 10:29:25 +0000 https://adisorek.com/?p=62031 [הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

The post פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה appeared first on פה ושם.

]]>
[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00]

חברות, חברים, אני מתנצלת על הודעה מאוחרת, אך מי שיש בידן.ם יכולת מוזמנים היום לאירוע שיתקיים גם בזום וגם פיזית: סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.
הנה הפרטים:
אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל מזמינה למפגש של שיח, שיתוף וזעקה בעקבות אירועי אלימות מגדרית במלחמה. האירוע בהנחיית ד"ר שלומית אהרוני ליר ופרופ' שולמית אלמוג יתקיים בבית הסופר, ברח׳ קפלן 6 בתל-אביב, ניתן להגיע לבית הסופר או להשתתף באמצעות הזום המצורף:
קישור זום-  https://us06web.zoom.us/j/4671046444.Meeting ID: 467 104 6444 Passcode: 1234567

The post פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה appeared first on פה ושם.

]]>
https://adisorek.com/%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%94-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%97%d7%95/feed/ 0
אם ובת (ומלחמה) https://adisorek.com/%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94/ https://adisorek.com/%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94/#comments Thu, 21 Apr 2022 05:47:21 +0000 https://adisorek.wordpress.com/?p=60019 עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

]]>
מוקדש לנשים באוקראינה עכשיו

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

           יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

]]>
https://adisorek.com/%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94/feed/ 2
ילדה ודב קוטב https://adisorek.com/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%93%d7%91-%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%91/ https://adisorek.com/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%93%d7%91-%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%91/#respond Sun, 02 May 2021 11:46:00 +0000 https://adisorek.wordpress.com/?p=59297 למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב והולכת לכיוונה. או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני קוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה ואני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.
["ננו פואטיקה", גיליון "התבוננות"]

The post ילדה ודב קוטב appeared first on פה ושם.

]]>
[מתוך "נכתב בחפצים", ספר בכתובים]

פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.

 

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.

*

התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.

ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.

 

צילום: שירה סתיו, "התמחיתי במקומות ריקים (11)"

 

*

הקטע הזה הוא מתוך נכתב בחפצים, ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו - סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.

יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה -  והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.

בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.

יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.

 

The post ילדה ודב קוטב appeared first on פה ושם.

]]>
https://adisorek.com/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%93%d7%91-%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%91/feed/ 0
"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר https://adisorek.com/%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%94%d7%99%d7%99-%d7%90%d7%9d-%d7%aa%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa/ https://adisorek.com/%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%94%d7%99%d7%99-%d7%90%d7%9d-%d7%aa%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa/#comments Tue, 30 Sep 2014 17:35:06 +0000 http://adisorek.wordpress.com/?p=58806 בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
"עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור... את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

The post "היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר appeared first on פה ושם.

]]>
[ראה אור בסדרת "ושתי", 2012; תרגום - אירית עקרבי]

* כותרת אחרית הדבר הנה ציטוט מתוך "סוף, והמשך"

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי - אני מעלה את אחרית הדבר כאן.

---------

10 באוקטובר 1998, זהו סוף, סופה של אישה אחת, אַת תכני אותו סוכות, כ' בתשרי, ואני אכנס דרכו אל אינטימיות.

"האחות הציעה לי לדבר אלייך. דיברתי אלייך בכמה שפות. נדמה היה שאת מגיבה רק ליידיש העלובה שלי. היא יעצה לי לשיר. שרתי לך בעברית – "הבאנו שלום עליכם" – מחאת כפיים ואמרת עוד, עוד. "עוד" שנשמע לגמרי ברור [...] הגעתי ביום ראשון בבוקר. פחות משבוע לאחר מכן, בשבת בבוקר, הודיעו לי על מותך".

שנה אחר כך; שנת האבל הסתיימה (ממך למדתי שעל הורה מתאבלים שנה שלמה. על כל השאר רק שלושים יום). חיכית כמעט חודש, עד ט"ו חשוון התש"ס, והתחלת לכתוב. ט"ו חשוון, אם כן, היא נקודת ההתחלה, אולי נקודת המֶשֶׁך:

"כמה גרועה השינה בלילות של ירח מלא. כל הלילה קמתי ושכבתי, ושוב קמתי ושכבתי. לא הבטתי בירח. הערב הוא עדיין יהיה מלא. אחר כך ילך ויתמעט. את הסתלקת כשהירח התמעט. והבוקר התיישבתי אל שולחני כדי לדבר איתך עוד. היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

מה היה בזמן הזה, שבין יום השנה למותה ועד ט"ו חשוון, מהו שהוביל אותך אל הכתיבה? ומהי בעצם הכתיבה הזו, שמכריזה על עצמה שתיכתב במשך שנה, בדיוק. שנה שרירותית שאינה מתחילה בתאריך המוות. האם זו שנת האבל השנייה? ריטואל פרטי? מכתב לאם? דיבור ישיר? כל מה שלא ניתן היה, ועכשיו פתאום אפשר? כל מה שלא נשאל וכבר לא יוכל להישאל, כל ההחמצה, כל הריחוק, כל הקִרבה.

"למען האמת בשנים האחרונות רק שרדת, לא ממש חיית. האם רק בשנים האחרונות? כמה את נראית לי רחוקה פתאום. איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו".

אנו נכנסים אל תוך שיחה, אישה שכבר אינה צעירה מתיישבת פעם אחר פעם אל שולחנה, לכתוב לאמה המתה. כל ישיבה כזו, כך נדמה, מזוהה בפתיחה החוזרת "גיטלה" – "גיטלה, הבוקר הייתי בבית הכנסת של "היֶקים". זה שאליו הלכו החברים שלך שעלו מגרמניה [...] באתי לשמוע את הברכות לראש חודש כסלו, חודש האור והגאולה. דצמבר. הירח כמעט אפל. הוא ייוולד מחדש ביום שלישי או רביעי". ושוב, "גיטלה, הבוקר אני בסנדלים. שוב שברתי את האצבע הקטנה בכף הרגל. לא יכולתי לנעול נעליים. מזל שלא יורד גשם, אף על פי שעכשיו עונת הגשמים". ושוב, "גיטלה, אני מבזבזת את זמני. הנכדה שלך נוזפת בי בעניין זה לא פעם. לא משום שאני מבזבזת אותו, אלא משום שאני מתלוננת על כך. השבוע נטשתי אותך. בקושי התיישבתי אל שולחני".

מתוך כך נפרש בפנינו סיפור של הישרדות, זוג צעיר וילדה, נפרדים. האב מת, אף אחת אינה יודעת בוודאות כיצד נהרג, גם לא היכן. שמועות אומרות שבצעדת מוות, באחת מצעדות המוות. האֵם שרדה במחנה ומאוחר יותר ייוודע מפי זרים על נדיבותה שם. את, הילדה, מוחבאת בכפר. על כך אינך מדברת בספר הזה.

אחר כך נפגשתן, אבל במובן מסוים כבר לא יכולתן להגיע.
איך יודעים אם ריחוק הוא בגלל המלחמה, אם בגלל אופייה של אם, אם בגלל נחישותה של ילדה? על ילדות אין להטיל אחריות. אפילו אם הן נחושות, אפילו אם הן נראות גדולות. אמא שנותנת ללכת תהיה לעד אמא שנתנה ללכת. אבל זו כנראה לא הייתה הבעיה עצמה. נדמה כי ההליכה התרחשה לפני כן, ואולי באופנים פחות גלויים. הגעת לישראל לבדך, היית בת שלוש-עשרה.
איך אפשר לכתוב את זה, לכתוב על זה? "איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו". האם ניתן היה לומר?

את כותבת ברוֹך שמקנים הגיל והפרידה. את מדלגת מעל מוקשים. את באמת משוחחת עימה. נדמה שאינך יכולה לומר יותר מאשר תוכל היא, המדומיינת, לשמוע. הימים עוברים, הירחים מתמלאים ומתמעטים והחגים מתחלפים. "בכל חנוכה אני עורכת ערב 'לטקעס' וסופגניות – אבל את הסופגניות מכינה חברה שהתמחתה בכך. אנחנו עשרים וחמישה או שלושים איש, וכולם מלקקים את האצבעות", ובפורים, טוב, על פורים את לא כותבת. "מחר פסח. אדבר איתך אחר כך על פורים, שכבר מאחורינו. והשכם בבוקר, כשהתנהלתי לי אל הסופרמרקט והרהרתי בקניות לקראת החג, נזכרתי בקליפות הביצים שקברתם. זה היה מן הסתם הפסח האחרון שלפנֵי". גם השבתות עוברות, נוכחוֹת. "גיטלה, בשבת בבוקר, כשפתחתי את התריסים של חדר השינה שלי וראיתי שמים כחולים ומלאי אור, אמרתי לעצמי שימים כאלה הם פיצוי על החיים באקלים כזה. ואתמול לא הפסקתי להתגונן מפני השמש". לוח השנה העברי ותנועות הירח הקדומות מערסלים את המעברים ואת המנהגים, הם צובעים את היומיום. אולי דרכם יכולתן לדבר. כך גם דרך האוכל. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל' [...] הכנתי מלפפונים כבושים בנוסח רוסי – מלח דק, סוכר וחומץ. ולא מלח גס. ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'".

את מזמינה אותנו לשיחה, מאתגרת את מבנה הגבול הספרותי, מכניסה אל תוך שגרה, אל תוך שיחה קטנה. את כותבת. זוהי דרכך להמשיך. את מכריעה כמה הכרעות ביחס לכך, זו אינה כתיבה ספונטנית לגמרי. לרצף האסוציטיבי שמוביל מפסקה לפסקה יש מסגרת ברורה – שנה אחת שלמה. הטקסט לא יתחיל יום אחד קודם ולא יסתיים יום אחד אחר כך. זהו מהלך שבו את מהרהרת לא פעם במהלך הכתיבה ונחושה לסיימו, לעמוד בהתחייבותך.

לנוכח ההכרעה החמורה, המרגיעה, הריטואלית הזו – מעניין שאינך מציינת את התאריך שבו נכתב כל חלק, כפי שנהוג במכתב או ביומן. התאריכים המדויקים היחידים מופיעים בפסקה הראשונה של הספר ובחתימתו.

את נעה באופן אינטואיטיבי בין מועדים, בין ירחים, וכל חלק מצוין אך ורק על ידי הפתיח החוזר של שם אמך: "גיטלה". נדמה שכפי שאינך נענית לצווי הכתיבה "הראויה" כך גם אינך נענית בקשיחות לזמני לוח השנה, אותו לוח שבתוכו ובמסגרתו את פועלת; האם זהו לוח שנה אמהי שבו ניתן לעבור מזמן לזמן מבלי לציין תאריך ברור? אפילו תאריכי הפתיחה והסיום מתעתעים. גם בהם, בטעות שנחרתה לעד, אינך נענית לצו הנוקשה של הזמן: בפסקה הראשונה בספר כתבת כך: "היום ירח מלא. ט"ו בחשוון. נובמבר. חודש עצוב, ללא חגים. תודה לאל שלא עזבת אותנו בחודש הזה". אולם בחתימת הספר מופיע התאריך הלועזי התואם לט"ו חשוון התשס"ה – 25 באוקטובר 1999. מה פשר הפער הזה בין אוקטובר לנובמבר? האם זו אך טעות? האם זה סימן שנועד להצביע, בלתי מודע, על התקיימותו של זמן אחר בספר הזה? זמן שמנעדיו אינם נענים באופן מוחלט לריאליה? אולי זה זמן הכתיבה, אולי גם זמן תנועה בין בת לאם... אני מדמיינת מהלך הפוך ללידה, לא של הינתקות וערסול אלא זה של הפניית הראש אל עבר האם הנעדרת. האם ניתן לעשות זאת? אולי מנקודה מסוימת בחיים, או מנקודה מסוימת המשיקה למוות.

את חוברת אל מסורת שעליה את שומרת ושאותה את פורעת כאחת, את נעה בזמן באותו אופן דואלי שבו היית בתה, שבו את בתה – גם "כמו שמקובל", אך גם מתוך תהייה חוזרת על מהות יחסי הקִרבה. אולי אין זה מפתיע – נדמה כי מאז ומתמיד נדרשת להמציא לעצמך את המובן מאליו. הנה, גם עכשיו, את ממציאה לעצמך את הסוף, ואת המֶשך. משתפת אותנו בקינת החולין שלך, מעניקה לנו סוג של דרך. לעתים נדמה שנקלענו אל שאינו שלנו, מה לנו ולזה? הבטן כמו כועסת על הפרטיות הרבה מדי שאינה ממציאה עלילה, במקביל היא נעתרת, פוסעת איתך בשבילי הדברים שנאמרים, שאינם נאמרים, בפכים הקטנים של הפיוס – היחסים הטובים עם הנכדה, הניסיונות שכן היו להגיע – תרה אחר מילים המתארות את חוסר העזרה, את הזרות, את ההיזקקות, את הנתינה, את השפה. "גיטלה", עם הצטברות הדברים הפנייה החוזרת לאמך הופכת מעט לשלנו.

*

זו שיחה שאינה עומדת לבדה. "סוף, והמשך" הוא חלק מטרילוגיה שנכתבה ללא תכנון מוקדם ובסדר שאינו תואם את האופן שבו הוכרזה לבסוף. בסופו של דבר הוחלט ש"אוטוביוגרפיה של שום אדם" יהיה הספר הראשון בשלישייה, ש"סוף, והמשך" יהיה שני, וש"ביוגרפיה קטנה של חלום" (Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003) יהיה שלישי.[1] יש בכך היגיון: בספר הראשון מדברת אמך – שהיא גם הכותבת הבדויה שלו; זהו למעשה הספר המכונה ב"סוף, והמשך" "הספר שלך", ושעל אודותיו את משוחחת עימה לא מעט. ב"סוף, והמשך" מדברת את. ובספר השלישי, המתרחש בטריטוריה של החלום, מסופר על שתי אמהות אפשריות (האחת החביאה אותך בכפר ובדרכה החזקה והאוהבת הצילה את חייך, והשנייה פרסמה ראשונה את כתבייך ובכך אף היא זכתה לתואר מעניקת החיים).

זהו רשומון של יחסי אם-בת, כתוב בכמה דרכים, מפעיל כמה אפשרויות כתיבה, מחצין את זרם השיחה אחרי הפרידה אז, ואחרי הפרידה האחרונה. הפרידה ממשיכה, היא אינה נגמרת.

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

 

*

בשיחתך האינטימית את מפנה שוב ושוב אל רובדי הכתיבה, הכתיבה היא חלק מחייכן הנפרדים. היא פורצת אל רגעי החולין ואל פרטי יומיום אינסופיים, המוזכרים בדיבור שלאחר המוות, היא נכנסת כנושא בפני עצמו בין תיאורי ספרים שאת קוראת, תוכניות טלוויזיה שבהן את צופה, אנשים שעימם את נפגשת, נסיעות שאת עורכת לרגל צאת אחד מספרייך. אינך מניחה לזרם לסחוף את הדברים. את מנסחת, את עושה עבודה, האם זוהי "אוטו-פיקציה", מונח שאותו גילית לי ושעליו שוחחנו בינינו?[2]

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך.  מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב, גיטלה. הייתי יכולה באותה מידה לתת לו את הכותרת 'יומן'. יומן יומי. או יומן של שנה אחת. של שנת האבל השנייה. או 'שיחה בהמשכים'. בלתי אפשרי".

בלתי אפשרי. בלתי אפשרי למקם את הטקסט הזה שמערב פשטות ומורכבות, שמדמה שיחת-תודעה ריאליסטית לגמרי עם אם, שיחה הנעה תוך כדי כתיבתה. זהו טקסט המתעקש על שפת היומיום ועל צניעותו. השואל באופן מוצהר וכן באופן תת-קרקעי שאלות על עצם מהותו.

*

ובכן, מה היה ביום השנה למות אמך? מה הוביל אותך לקחת את העט ולשבת אל השולחן? האם הייתה זו הדרך לערב את החיים במוות, האם הייתה זו בפשטות הדרך להמשיך? וכיצד חתמת את השנה השנייה הזו, שתיעדת בפרוטרוט?

גיטלה אמי, הסוף מתקרב. למדתי לדבר אלייך מבלי שתעני לי. את כאן, קרובה כל כך. ואני אצטרך להשלים עם כך שעלי לעזוב אותך במנוחה. אם ארצה ואם לא.

"אבל בטרם אסיים, הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות – איזו הרגשה זו לכתוב ספר שלא כתבת? והאם לדעתך מספיק שלאדם תהיה אֵם כדי שיכתוב? בוודאי שלא. אבל צריך לפחות שתהיה לו אֵם כמוך".

 

מדוע חתמת את הספר בשאלות שנדמות כה רחוקות? הבטן מוחה על הבחירה בחוסר אינטימיות, אך האומנם בכך מדובר? מה הם האיחויים והפרימות שיש לעשות כדי לגשר על המרחק בין אם ובין בת שכותבת?

במהלך "סוף, והמשך", ויחד עם הספרים הנוספים בטרילוגיה, הכתיבה הופכת לנוכחת מאוד ביניכן – את כותבת בשמה, את כותבת אליה, את משוחחת עימה כבמעשה שגרה על כתיבתך, על הממד האתי של כתיבה בשמה, את משוחחת עימה על הכתיבה כאילו זה באמת אפשרי, את מכתירה אותה כמי שבזכותה הפכת לכותבת, לעתים רואה את עצמך כמי שהגשימה את חלומה הלא מדובר לכתוב בעצמה, ממציאה אפשרויות נוספות, נחלמות.
למעשה, הכתיבה הופכת, לנגד עינינו ממש, לזירה של אינטימיות בינך לבינה. ואולי האינטימיות הזו, קִרבת היומיום לאחר המוות סביב מרחב הכתיבה – הייתה בדיוק הבדיה, הייתה בדיוק הפיקציה הנדרשת.

 

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

 

[1][1] "אוטוביוגרפיה של שום אדם" - מצרפתית אירית עקרבי, הספריה החדשה, 2003 (במקור 1999), "ביוגרפיה קטנה של חלום" - Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003.

[2] מונח שטבע סרז' דוברובסקי Doubrovsky)), ואשר מתייחס לטקסטים המכילים מרכיבים אוטוביוגרפיים ומרכיבים בדיוניים באופן מוצהר ורפלקסיבי בטקסט עצמו.

The post "היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר appeared first on פה ושם.

]]>
https://adisorek.com/%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%94%d7%99%d7%99-%d7%90%d7%9d-%d7%aa%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa/feed/ 1