^{הדסה גולדויכט, שיעור כתיבה #1, 2005}

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה. משום הלילה, נכתבו המילים-אותיות-חפצים על רקע שחור ומשום שנתלו, התנדנדו קלות ברוח.
הכיסא דמה מעט לאות א' אך היא הייתה מרווחת מאוד וגופה צר: כיסא-אות מתנודד, עצום ופגיע.

כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות.

– לאחרונה המרחב בתוך הזמן הפך לנהיר ביותר, כאילו קיבל הזמן נפח.

– לפני השינה קראתי שהאות ו' היא רוח, בספר אחר האות ו' הומלכה בהרהור. יתכן כי היא זו שנדנדה את הדברים.

כל הלילה ידעתי שאני שרויה בתוך פסוק ומתבוננת בו מלמטה למעלה, בחַשְׁרָה, תלוי במרווחים עצומים של מדבר חושך ואור. כל הלילה ידעתי כי לוּ אתעורר לכתבו יפסק וישכח וכן – מתוך תחושה של מועקה ודחיפות – כי עלי להתעורר כדי לכתבו. אך חלק אחר התעקש להמשיך ולתהות על התנועה שבין האור והחושך, החושך והאור ולא לקום.
כך זה נמשך והלך עד שהופיעה איילה ומתחה את חוט הגבולות המתמוסס של השחר, להאכיל את כל החיות המחכות בסיפורה.

*

המלחין חיים רחמני הלחין את הטקסט ושר ברגישות מיוחדת. מוזמנות.ים להקשיב: נכתב בחפצים, שיר מולחן >>

*

"סְפָר" הוא כתב עת חדש בעריכת אלעד נבו ודביר צור. דברי המערכת מתייחסים למשבר הקשה וגם להזדמנות שהספרות העברית מצויה בהם בימים הללו. אולי זו תחילתה של שיחה חשובה על קריסת המרכז הספרותי בעברית ועל השינויים הגדולים שהשדה הזה עובר.
מבחינה פואטית כתב העת כרוי-אוזן למצבי ביניים שבעיניי הם חיוניים ומרתקים. כך כתבו העורכים: "הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שנכיר בו, שנתקרב ושנגע בו, ומאותו רגע תחום חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים."

חלק מן החריגה שמציע "סְפָר" הוא הקישור בין ספרות ומוזיקה, דרך לחנים שחיים רחמני חיבר בהשראת הטקסטים השונים. בניגוד למקובל, גם הפרוזה משמשת כמוליך וכבסיס למוזיקה של רחמני ולא רק השירה.

עוד משתתפים : מיכל גוברין * עמית הכט * נורית זרחי * עמיחי שלו * עודד וולקשטיין * עילי ראונר * נמרוד ברקו * חביבה פדיה * דניאלה כרמי * אלמוג בהר * עיליי אשדות * אלעד נבו * דביר צור * אסיף רחמים * שרון אס * טל ניצן * עידן צבעוני.

מדברי העורכים: "אנו מעוניינים להצביע על אפשרות של חריגה, המתהווה ביתר שאת כיום, עת השוליים נעשו למרכז הספרותי. קרנה של הספרות הפופולרית יורד והלהט לספרות נותר נחלתם של מעטים. כך מוסטים השוליים אל המרכז. אנו עדים לפריחה יצירתית אדירה שלצידה מפלה חברתית אכזרית. 'סְפָר' מבקש לתת מקום לטווח שבין מרכז לשוליים אלה. איננו יוצרים תנועה חדשה, אלא מאספים קולות קיימים, חלקם בולטים ומוכרים, חלקם חדשים, ומתוך הצבתם זה לצד זה מתקבלת שזירה ייחודית, תמונה מרובת מימדים של מרחב ספרותי, שאולי יצליח לחשוף את הפחות מוכר, ועל כן להפוך לבסיס למוכר ולידוע".

פרטים נוספים, עלעול, הזמנה והפניה ללחנים >>

The post נכתב בחפצים appeared first on פה ושם.

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת - הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' - האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.

לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

The post רעש appeared first on פה ושם.

----------
דֶניָה ב'
----------

אביה של חברתי, ארכיטקט, בנה את בית חלומותיו בשכונת דניה
ב'. היתה זו הגשמה מאוחרת שבמהלכה גדלו פתאום ילדיו, והוא
נותר בבית מידות משפחתי עטוף אורנים עם אשתו, עם בת
זקונים ועם קשיים כלכליים.

----------
הדר
----------

כילדה נאלצתי לרדת לפעמים לבדי אל מרכזה השוקק של שכונת
הדר ושם לקחת אוויר ולחצות את הדממה המצחינה של המנהרה
להולכי רגל, דממה שהופרה מכוס מלאת מטבעות של קבצן עיוור,
אשר טולטלה בעוצמות משתנות בהתאם לקרבתי. הוא היה לחלק מהמנהרה,
אפור מאוּבָּן, ולעתים פחדתי שיפקח עין אחת כדי לבדוק

------------
וילון בחלוני
------------

באחד הימים, לאחר מעבר דירה נוסף של משפחתי, הזדקקתי לווילון
שיפריד בין החוץ לבין חדרי שנראה מן הרחוב. לשם כך
הלכו עימי הורי לחנות וילונות ותיקה בהדר, בעלת מבחר דל.
לבסוף בחרתי בווילון היחיד שהוצע לילדים (או למטבח) שהיה בגוון
חום בהיר, מעוטר בפרחים קטנטנים ובסלסולים מדכדכים. בתור נחמה למורת
רוחי, ובהשראת האסופית, גייסתי את כל כוחות הדמיון לעודדני.

--------------------------------------------
זכרון מרצפת ליד גן מניה שוֹחט-וילבּוּשֵביץ
--------------------------------------------
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

The post 4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה appeared first on פה ושם.

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול. כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך. הם גררו מייד צעקות השתתפות
מצד הקהל שכמו דיבּב את דמותו הדקה, כאילו יצאה מסרט
אילם שהוצג בתחילת המאה שעברה. כך, כפנטומימאי שלא ניצֵל את
כישרונו אלא על רקע השקופית האפורה רצוצה המודיעה על תקלה
(שצבעה את פניו בלבן והדגישה את רזונם בצללית שחורה), היה
נעמד מול האור ומנפנף בידיו, מתריס כנגד מסריט אלמוני שהתבצר
בכוך ההקרנה כמו בטירה מאובקת, דלת אמצעים. תווי פיו הקפוץ
היו כה ברורים באותו זמן, כה חדים, עד שנדמה כי
מייד יקפצו שפתיו ממושבן ויפצחו בנאום מינימליסטי מתארך ללא גוף.
אך כשהסרט חזר והוקרן מחדש נרתע "איש התקלות" בפתאומיות, וזה
שעל גופו הוקרנו אינספור סצינות מסרטים ידועי שם, נאלץ לפנות
את הבמה בבעתה נחרדת לאחר שהצופים, חסידי הרגע שעבר, גידפו
אותו לרדת. [182]

The post קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר] appeared first on פה ושם.