שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד.

בשיח הגלריה הבא בתערוכתו של צבי לחמן, נארח את ד"ר גבריאלה מן ואת עדי שורק.

ד"ר מן היא  פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה. כיצד נוכחותם הפיסולית של עבודותיו של צביקה לחמן, וההתבוננות בהם, כמו  מאפשרת את ניבוי העבר ואת סימון העתיד?

עדי שורק היא אמנית, סופרת, עורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג, וחוקרת ספרות יהודית הכותבת על סוגיית עיר המקלט. היא תדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה", דרך המתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן. במיוחד תתמקד בדמויות האם בפסליו, המזכירות את הפעולה החידתית של אמהות בעיר המקלט התלמודית, שתפקידן למנוע אלימות ומעגלי נקם. המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה בין הדוברת (הפסלים) והקהל.

בסיום השיח יתקיים סיור בתערוכה עם האמן. ההשתתפות בשיח בהרשמה לשבת ישראלית, בקישור הזה >> https://tinyurl.com/ybexjjjk

צילום הפסל: אברהם חי

The post פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט appeared first on פה ושם.

The post פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה appeared first on פה ושם.

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

           ^{יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015}

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

29.5.2022, בניין גילמן, חדר 455, 16:30-17:45 (התכנסות החל מ16:00)

אובססיה לטקסט והתנגדות לאובססיית נקם בתלמוד הבבלי

בהרצאה אדבר על מעגליותה של האלימות כמין מבצר: מבנה חסום ויציב, שקשה לפרוץ. בזאת דומים מעגלי דם למבנה הנפש של האובססיבי שאותו משווה לאקאן למערך ביצורים מקובע.
כך גם מתארים את הדברים, בדרכם, ש"י עגנון – על מלחמות העולם הקשורות בקבעון ("עד הנה"), פול ויריליו – על הופעת המקלטים בערי אירופה ("ארכיאולוגיה של בונקר") וז'ורז' פרק – על מלחמת כל וכל בפריז ("הנעלם"). הלן סיקסו מדברת על העיר, העיר הראויה לכתיבה, כעיר שתמיד כבר מצטטת עיר מיתית אחרת. אך איזו עיר נוכל למצוא כציטוט חבוי בתל אביב?

לנוכח המבנה המבוצר של האלימות מציעה עיר המקלט, כמין פרמקון (חיסון), מעין מבצר משלה; מבצר הפרשנות והאגדה המפגין אובססיה לטקסט. אלא שהאובססיה התלמודית לא נועדה להשתית הגנה מקובעת-מקבעת, אלא דווקא הגנה הנכונה לפרצות, למעברים גמישים, לפירור המובן-מאליו.

ככל שאנו מִתְרגלים להוראות הקריאה התלמודית בסוגיית ערי המקלט, כך אנו מְתַרגלים פירוז: ויתור על פתרונות של כוח. במקומם מוצע מרחב דיון שוקק, כמין שוק, אך גם מבלבל, חמקמק, אגדי. זהו מרחב שמאפשר לחוות את אבדן המשמעות היציבה כאפשרות שלישית: לא ניצחון או תבוסה, לא רעים וטובים, לא אשמים או חפים אלא מצב ביניים. מצב שמזמן הרהור, לימוד ויצירה אנושית – שאינו בא אלא להציל חיים. אין זו התמודדות קלה... שכן יש בה הכרה בשותפות ממשית או פוטנציאלית בהרג, היא חידתית ונוגעת בשרירותי ובלא נודע, ויש בה משום גלות.

בהרצאה אגע ביחס המיוחד שיש בתלמוד לטקסט: בגג שמצוי במילה שגגה, באפשרות הקירבה בין עיר ויער, בסולמות לשוניים ששלביהם מחוררים בידי תולעת (ספרים). אלו נוגעים בקשרי-דם חליפיים הנוצרים בין אנשי רוח ובין תושבי עיר המקלט; קשרים שבאים להרחיב את השייכות השבטית ולהרפות מיחסי קירבות דם מהודקים יתר על המידה. אלו נוצרים בין הרוצחות והרוצחים בשוגג ובין תלמידי (תלמידות?) חכמים שמלווים בדרך, מורה שגולה עם תלמיד.ת.ו, כהן שחייו ומותו הופכים לגורליים, ואמהות הכהנים, שמלמדות את מלאכת הפרשנות והאגדה.

מתוך כל אלו תבורר תפישת הטקסט כמרחב – לא רק כפרקטיקה של הגלות היהודית לאורך הדורות – אלא גם כפרקטיקה של התיישבות, המכילה פנים גולים שמטרתם מניעת אלימות, עיבוד האלימות והצעה פוליטית בהקשרה.

The post הזמנה להרצאה: תלמוד בבלי והאובססיה לטקסט appeared first on פה ושם.