כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי הטמונים בפניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.

לצפיה בהרצאה >>

~ ההרצאה היא חלק מן הסדרה המקוונת "קריאת מציאות" מטעם משכנות שאננים, שבה סופרים, משוררים ואנשי רוח קוראים את המציאות שאחרי ה-7 באוקטובר ביצירות ספרותיות שלא מכאן ולא מעכשיו. עורכת: נעמה בר-איתן ~

ההרצאה היא מרצפת 215 בפרוייקט עיר מקלט 963 מרצפות

The post קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון appeared first on פה ושם.

שני | 18.3.24 | 20:30 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב

אסתר אורנר יושבת כאן בתל אביב וכותבת בצרפתית. היא ממציאה ז'אנרים יחודיים ובחלק מהם, כמו בספר הזה, נותנת למתים לכתוב.

לכבוד ספרה החדש של אורנר "בין חיים לחיים", שראה אור בהוצאת תשע נשמות, נתכנס לשיחה עם אסתר אורנר עצמה, עם ריטה קוגן ועמי.

לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

מוזמנות ומוזמנים בחום.
מספר המקומות מוגבל, להשתתפות מומלץ להרשם דרך הדוא"ל: rachel.samoul@gmail.com

The post "בין חיים לחיים" appeared first on פה ושם.

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. דן מירון, בספרו "אמהות מייסדות, אחיות חורגות" (הקיבוץ המאוחד, 1991) תיאר את השתלשלות הדימוי של תל אביב בשירה העברית, החל מדימויים קדם-עירוניים ואידיליים ("חקלאיים") לפני שנות ה-20 של המאה הקודמת, המשך בדימויים פוטוריסטיים, מעריצי-עיר, המשך בסינתזה המיתולוגית של נתן אלתרמן, שמערבב ומשווה בין העיר והטבע (העיר כ"יער-פרא"), ובפירוק של משוררים אחרים (כמו נתן זך ומאיר ויזלטיר) את המיתוס הזה. אצל אבות ישורון, למשל, תל אביב אינה כבר כוליוּת מיתולוגית מתחדשת אלא, כלשונו של מירון, עיר "של חצרות אחוריות מוזנחות, ברזי אשפה, מגרשים קוצניים, נשים טופחות על שטיחים...".

מבחינה זו, הטקסט של עדי שורק ממשיך ומקצין מהלך של השירה העברית, אבל גם של הפרוזה שכונתה לפעמים "מקומונית". למרות שפורמלית שורק כותבת פרוזה ולא שירה, תפיסת העיר שלה מסרבת לכל אשליה של רצף ומלאות. הטקסט על העיר מסרב למודל הגדול, הרציף, הכּוּלי, שהעיר מאפשרת, ולכן הטקסט הזה מסרב לכל מיתולוגיה קולקטיבית: ה"ציבור" לא יכול לחלוק ב"אלף-בית תל אביב", במובן זה שלא יכולה להיווצר כאן אשליה של מקום משותף: כל רחוב מבודד משאר הרחובות ומשאר העיר, אבל כל רחוב מבודד גם מעצמו, ממלאותו האפשרית כרחוב. למשל, רחוב אלנבי הוא רק "רחוב לח, עמוס אספלט, פיח, חלונות ראווה; ציר לילה מרכזי" (עמ' 13). הטקסט מוותר מראש (ובזה כוחו) על הניסיון הספרותי (בעיקר של כותבי פרוזה) להעניק לקורא אשליית מלאות ריאליסטית. העיר הופכת לעיר פרטית לגמרי, לממוצע של המבט הפרטי בעיר והממשות העירונית. מי שינסה ללכת בעיר של עדי שורק ייכשל, ולו מפני שאי אפשר לבצע את המרווחים שבין הערכים במילון. בתל אביב שלה אין חיבור בין אלנבי לבלפור ובין בלפור לגרוזנברג. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה.

וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית" (מתורגם בידי אבנר להב בספר "תרבות אדריכלית", בעריכת קלוש וחתוקה, רסלינג 2005). אלא שכאן מדובר בגאוגרפיה משנית מסֵדֶר שני: לצד רסיסי העיר של "אלף-בית תל אביב" יש יקום עירוני מקביל: אפילו אלנבי הוא רחוב ש"מקביל" לאלנבי "שלנו": בספר הזה הוא רחוב-לילה, מוחק, מחשיך, את אלנבי של שעות האור; בלפור הוא היפוכה של "מהומת שכנו – שינקין", כלומר הופך לתאום, למי שמוגדר על בסיס כפילו ההופכי; גרוזנברג אינו "שייך לתל אביב של יומיום", בדובנוב יש "גן נעלם במכוון, שכבה דקיקה של קרח על אגם", טרומפלדור הוא למעשה, עבור המחברת, רחוב מונטיפיורי (עמ' 17), ליהודה הלוי מקביל "הרחוב הסמוי לאה גולדברג". לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. בכיכר יצחק רבין נזכר בנה הקטן של המספרת, אחרי שברחוב חיסין, הלא רחוק, "עוּבּר שהיה בבטני נפל", כלומר, כיכר רבין ורחוב חיסין הופכים לאתרים תאומים, הפוכים – כאילו נבנה ביניהם גשר שקוף, שרק קוראי הספר הזה יכולים, מעתה, לחצות.

ברחוב לואי מרשל יש "שער" שיוצרים עצים. עדי שורק רואה איך זה יכול להיות גם שער של הרחוב אל עצמו. "הזָכִיר הוא אותו דבר מה מתוך המקום שניתן לחלום עליו", כותב דה סרטו. ובסמטה פלונית עומדת המספרת ומביטה באריות "השומרים על הכניסה". "כניסה" לאן? זו "כניסה" בדיוק כמו שהשקמים בלואי מרשל, בפינת רחוב שטריקר, הם "שער". האריות "מאובקים כחלום שכשל לראות את מציאותו, אפם שבור, חזם מעוטר שרידים של גרפיטי שחור, כמהים להצלה מאוחרת". כמו הגרפיטי שעל האריות, הטקסט של עדי שורק הוא מין הצלה כזו: למרות שהוא מלכלך אותם, מאיר אותם בעזיבותם, הוא נותן להם משמעות, משמעות מיתולוגית וסימבולית. זה בדיוק מה שמבדיל בין תל אביב של עדי שורק לתל אביב הפוסט-מודרנית של חלקים מהספרות העברית שנכתבה כאן בסוף המאה העשרים. המבנה של "אלף-בית תל אביב" הוא מקוטע, אידיוסינקרטי, והעיר בנויה כמעט כ"קניון", במובן זה שספר זה הוא אוסף של מקומות זרים ומיובאים, ששכנותם זה לזה היא שרירותית (רחוב עולי הגרדום "שייך" לצד סמטה פלונית בדיוק כמו שמקדונלד'ס "שייך" לצד שווארמה תורכית אורגינל בקניון). אבל מתוך המבנה המפורר הזה, שהוא בוודאי אופן תקף לתפיסת המציאות והמרחב בתקופתנו, עדי שורק מבקיעה אל הסמלי ואל המשמעותי, ולפחות מבחינה באפשרות ההבקעה. היא לא מביטה בעיר מלמעלה למטה (מבט כזה, שהוא לפעמים גם אירוני כלפי עצמו, מאפיין כמה וכמה ספרים מודרניסטיים. עיינו בפתיחת "האיש ללא תכונות" של רוברט מוסיל ובפתיחת "פטרבורג" של אנדריי ביילי). היא לא מביטה בעיר מלמטה למטה, או "בגובה העיניים" (עיינו למשל בסיפורים רבים באנתולוגיה "עיר" בעריכת עליזה ציגלר, או ברבים מן הסיפורים בספר הסיפורים החדש של ארנה קזין, "פיקניק"). היא מביטה בעיר מלמטה "למעלה", מן האטוֹמים של המקום אל המשמעות. אין הכוונה לאיזו העפלה גרנדיוזית אלא לניסיון צנוע ואנושי מאוד לזהות משהו נעלה בעיר, משהו מיתולוגי, סדק של משמעות מתחת לסתמיות ולהתפוררות. אפילו אם המיתולוגיה הזו היא פרטית לחלוטין, ואינה יכולה להיות אלא פרטית, בניגוד גמור למיתולוגיות התל אביביות של אלתרמן או של יעקב שבתאי.

כאן מתברר שתבנית המילון של שורק היא תבנית של זיכרון, המסננת מן העיר את כל מה שאינו משמעותי עבור הזוכרת. מה שיכול להראות במבט ראשון כסוג של עיבוד טקסטואלי זר לעיר (הרומן הוא, כך נראה, דגם טקסטואלי הולם יותר לתיאור עירוני, ולא המילון), הולך ונתפס כסוג של ריאליזם פסיכולוגי – כי כך אנו תופסים את העיר "באמת": אוסף של מקומות ודרכים, ובאמצע הרבה מאוד חללים ריקים. אשליית הרצף והמלאות של עיר יכולה להינתן רק מנוקדת מבטו של משרטט מפות, החולש על העיר מגבוה ורואה אותה בבת אחת, לפרטיהּ, כרצף אחד שאפשר למפותו. אבל המבט של עדי שורק אינו גבוה אלא נמצא על פני השטח של העיר, ומפני השטח המבט מוגבל מאוד, הופך לפעמים לגישוש בקצות האצבעות. אבל הוא יכול לנתר לכאן ולשם בעזרת הדמיון והזיכרון.

מה פירוש הניתור הזה? כותב דה סרטו: "ללכת פירושו שהנך חסר מקום". פתאום מתברר, שלמרות שאין בטקסט של עדי שורק הליכה בעיר (כפי שיש למשל ברומנים של יעקב שבתאי), זהו טקסט ש"הולך" בעצמו, גם כשאין כמעט "דמות" שהולכת בעיר של הטקסט הזה. זוהי עיר המכילה מקומות שהם "היסטוריות מקוטעות ומקופלות על עצמן... זמנים נערמים היכולים להיפתח, אך נמצאים כאן יותר כסיפורים בהמתנה ונותרים במצב של חידה" (דה סרטו). תל אביב של עדי שורק היא מקום שמסמן יותר מכל את תחושת חוסר המקום של הדיירת בו, חוסר מקום שנובע מפרגמנטציה קיצונית של הדימוי העירוני, מהפיכתה לעיר שבדרך, עיר-דרכים בפועל, עיר שיש בה הרבה יותר אפשרות של קיום בתנועה והרבה פחות מדי אפשרות של קיום בְּמקום. עיר של הרבה נחלים ומעט מאוד ים.

תוצאת העירוניות הזו, ברובד הכתיבתי, היא מה שאפשר לכנות "כתיבה הולכת", הולכת בקפיצות, לא מגיעה, מכיוון שאין לאן. השאלה היא, כמובן, איזה קיום אפשרי במקום כזה. האם יצליח המקום להרות את הכותבת, להכיל אותה, או שדינה ליפול ממנו, תמיד? "חשבתי שגם אני אוכל להתמקם פה כזרה, אך התבדיתי... נאלצתי לעזוב במהירות", והנה, שוב היא מחפשת מקום, מחפשת שער, כניסה פנימה מבעד לחוּפת עצים (מי שיעבור בשער העצים האלה יבין מה יש בו: מן הקונסרבטוריון הסמוך בוקעת מוזיקה), או לשני אריות מתפוררים, אֵלי זמן נטושים, כניסה בכל מחיר, אפילו תהיה זו כניסתה של הנופלת מבעד ל"שכבה דקיקה של קרח על אגם" ברחוב דובנוב.

מתוך "תיירות פנים"

קולנוע בסינמטק חיפה >>

ככר יצחק רבין >>

שלושה קטעים מתוך אלף-בית תל אביב, באתר "טקסט" >>

ארבעה קטעים מתוך אלף-בית חיפה >>

The post לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין appeared first on פה ושם.

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" - גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

The post תחנה מרכזית appeared first on פה ושם.

----------
דֶניָה ב'
----------

אביה של חברתי, ארכיטקט, בנה את בית חלומותיו בשכונת דניה
ב'. היתה זו הגשמה מאוחרת שבמהלכה גדלו פתאום ילדיו, והוא
נותר בבית מידות משפחתי עטוף אורנים עם אשתו, עם בת
זקונים ועם קשיים כלכליים.

----------
הדר
----------

כילדה נאלצתי לרדת לפעמים לבדי אל מרכזה השוקק של שכונת
הדר ושם לקחת אוויר ולחצות את הדממה המצחינה של המנהרה
להולכי רגל, דממה שהופרה מכוס מלאת מטבעות של קבצן עיוור,
אשר טולטלה בעוצמות משתנות בהתאם לקרבתי. הוא היה לחלק מהמנהרה,
אפור מאוּבָּן, ולעתים פחדתי שיפקח עין אחת כדי לבדוק

------------
וילון בחלוני
------------

באחד הימים, לאחר מעבר דירה נוסף של משפחתי, הזדקקתי לווילון
שיפריד בין החוץ לבין חדרי שנראה מן הרחוב. לשם כך
הלכו עימי הורי לחנות וילונות ותיקה בהדר, בעלת מבחר דל.
לבסוף בחרתי בווילון היחיד שהוצע לילדים (או למטבח) שהיה בגוון
חום בהיר, מעוטר בפרחים קטנטנים ובסלסולים מדכדכים. בתור נחמה למורת
רוחי, ובהשראת האסופית, גייסתי את כל כוחות הדמיון לעודדני.

--------------------------------------------
זכרון מרצפת ליד גן מניה שוֹחט-וילבּוּשֵביץ
--------------------------------------------
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

The post 4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה appeared first on פה ושם.

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול. כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך. הם גררו מייד צעקות השתתפות
מצד הקהל שכמו דיבּב את דמותו הדקה, כאילו יצאה מסרט
אילם שהוצג בתחילת המאה שעברה. כך, כפנטומימאי שלא ניצֵל את
כישרונו אלא על רקע השקופית האפורה רצוצה המודיעה על תקלה
(שצבעה את פניו בלבן והדגישה את רזונם בצללית שחורה), היה
נעמד מול האור ומנפנף בידיו, מתריס כנגד מסריט אלמוני שהתבצר
בכוך ההקרנה כמו בטירה מאובקת, דלת אמצעים. תווי פיו הקפוץ
היו כה ברורים באותו זמן, כה חדים, עד שנדמה כי
מייד יקפצו שפתיו ממושבן ויפצחו בנאום מינימליסטי מתארך ללא גוף.
אך כשהסרט חזר והוקרן מחדש נרתע "איש התקלות" בפתאומיות, וזה
שעל גופו הוקרנו אינספור סצינות מסרטים ידועי שם, נאלץ לפנות
את הבמה בבעתה נחרדת לאחר שהצופים, חסידי הרגע שעבר, גידפו
אותו לרדת. [182]

The post קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר] appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.