"כיצד קרה ש"האירוע", ספר מאוחר של הסופרת אנני ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי, על ריבוא הסוגריים המצויים בו ומקטעיו הפרגמנטריים, התמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום ונהפך לאירוע ספרותי גדול ואחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס נובל"

[על האירוע מאת אנני ארנו, ראה אור בתרבות וספרות, הארץ, 20.10.2022]

לפני יותר מעשור, כאשר נהגתי לקרוא קטעים מתוך "האירוע" בפני תלמידי בסדנאות כתיבה, הייתי אחוזת כאב בטן. מישהו מהמשתתפים, ידעתי, ינוע בחוסר נוחות, יצקצק ויתלונן על הסדנה בעקבות הקריאה בקטעים האינטימיים, המבעיתים על הפלה. אך היכולת הוירטואוזית של ארנו לשלב כתיבה יומנאית מתקופת היותה סטודנטית עניה וצעירה בשנות ה-60 בצרפת, יחד עם רפלקסיה על עצם הכתיבה על אירוע מושתק – הניעו אותי להמשיך ולקרוא.

כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 2017, הזמינה אותי פרופ' מישל קאהן לארגן במשותף כנס דו-לשוני לכבוד ארנו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. רונית מטלון השתתפה אז באחת מהופעותיה הפומביות האחרונות, לצד עירן דורפמן, מיכל בן-נפתלי ועוד רבים וטובים. במהלך הכנס חשתי חוויה מיוחדת – כיצד "האירוע" התרחב ומדברים בו בפומבי, כבחוויה שמעוררת סקרנות, אמפתיה ועניין. ובכל זאת, חלק מאורחי הכבוד הצרפתים שאל אותי מדוע בחרתי לפרסם בעברית כספר ראשון של ארנו דווקא את הספר הזה, הצנום, העוסק בדבר שולי כל כך לכאורה. הם תהו מדוע לא בחרתי למשל את ספרה הידוע של ארנו על אביה, "המקום" (La Place). מדוע דווקא "האירוע", ספר מאוחר של ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי  – על ריבוא הסוגריים המצויים בו, על מקטעיו הפרגמנטריים. עניתי ש"האירוע" עניין אותי מבחינת הצורה והתוכן, הוא התאים לסדרת "ושתי", שמתמחה בספרות שנוגעת בקצוות הז'אנר וקשובה לאשר מודר מהשיחה.

והנה לאחרונה, אותו "האירוע" הנידח הפך לסרט Happening (בבימוי אודרי דיוואן, 2021) והחל מופץ כך בצורות פופולריות ומתמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום. עתה, כמין התרחשות פלאית נוכחנו לראות כיצד דווקא הוא, הספר המינורי שהונח כמין מצבה קטנה למה שאין-לו-שם, ויצר זכרון לאירועים נטולי תאריך, נטולי היסטוריה – הפך באופן הממשי ביותר לאירוע ספרותי גדול, כאחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס הנובל.

אך האין זהו כוחה של ספרות מאז ומתמיד? לשרוד בין תקופות, להפוך לענבל המהדהד התרחשויות, שקטה ובלתי צעקנית, זולה לייצור, שומרת על אמת פנימית של האמנית והאמן היוצרים אותה? האין זאת דרישת שלום חיונית מאמנות הכתב, ששוב ושוב מבכים את קמילתה, את התפוגגות כוחה?

***

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק.

ואמנם, עבודת הלשון של אנני ארנו הכותבת ברפלקסיה של אישה מבוגרת, בחלוף ארבעים שנה, על ההפלה הלא חוקית ומסכנת החיים שעברה – מאתגרת מערכות השֹכלה נורמטיביות כמו גם את מערכי הספרות הישנה. במודרניזם רזה ולאקוני המאפיין את כתיבתה, מכונס הניסיון השתוק דווקא בעודפות, בחזרה של סימן הסוגריים. הסוגריים פוערים ביצירה סימנים עגולים-שסועים, מבנה לשוני הרה ומופל, שמשקלו מוזר. אלו הם אזורי הקינה המודרניסטית, השואלת מן הדאדא את נוכחותו הסתומה של סימן ריק ובתוכו אוצרת נהי ותהיה קדומים וחדשים. כך עולה למשל בתיאור אחד מן הרגעים המבעיתים – שהוא רגע ריאלי המשוטח לחלוטין על פני השטח של המתרחש ובה בעת סור-ריאלי (מה שמצוי מעל-המציאות sur-réalisme) של ההפלה:

"רצתי לשירותים [...] זה פרץ כמו רימון [...] ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה".

"הייתי חיה". "היה לזה משקל מוזר". רגע הפלה הוא רגע של חריגה לשונית, שאותו מיחס ז'אן-לוק ננסי לפריצת הגוף אל הכתב: גוף הפורע את השיח בסירובו למשמוע, שהסוגריים אצל ארנו מדגישות את משקלו המשונה, שלא מאפשר לכתבו באורח מוכר.

בתוך הסוגריים מטמינה ארנו הרהורים על קטעי היומן ועל תהליך הכתיבה המאוחרת, של הספר. כך היא יוצרת מרחב טקסטואלי שהצורה העגלגלה של הסוגריים עצמם, כסימן צורני עגול המזכיר בטן, מסוגל להרות אל הלשון. שם, במאמר מוסגר (כסוגר וכרחם) שומרת ארנו בקנאות על מרחב ריק, מופל, הפורע את סדרי הלשון ופוער בהם פער. זהו גם מרחב אבֵל ביחס לגוף, הגוף הפורץ באופנים שונים כאסון מתרחש אל התחום המושֹכל.

"(אני מרגישה שסיפור האירועים סוחף אותי, וכופה, ללא ידיעתי, משמעות, את משמעות האסון המתרחש ללא הפרעה. אני מכריחה את עצמי להתנגד לרצון לשעוט על פני הימים והשבועות, מנסה לשמור בכל דרך אפשרית – החיפוש אחר פרטים ורשימתם, התיאורים הסטאטיים, ניתוח ההתרחשויות – על האיטיות  הבלתי נגמרת של הזמן שהתעבה בלי להתקדם, כמו הזמן שבחלומות)".

הזמן הממוסגר בתחום הסוגריים שמתאר את האירוע עצמו, הוא זמן משונה ובעל נפח. הזמן המעובה, המבוטן, הרחמי, מעניק מתווה משֹכיל לניסיון שקשה להגיע לעומקו, ובה בעת ניסיון זה חקוק כמין זיכרון תהומי ועתיק בגוף. וכך כותבת ארנו במקום אחר:

"(רושם [...] שאיני חוקרת את הדברים לעומקם, כאילו מחזיק בי דבר מה עתיק יומין, שקשור לעולם עובדי עבודות הכפיים שממנו באתי [...] שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי)".

המעמד הכפול, העכשווי והעתיק, תובע המצאה של מילים, דרך להשיח את המציאות הקונקרטית המתרחשת בהווה היסטורי ובה בעת מזמנת מפגש מיתי בין חיים ומוות:

"אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי בעל הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה [...] אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן [...] אני חוזרת עם השקית לשרותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי-המים".

המצב הלימינלי שמתארת ארנו כמי שמצויה עם החיים והמוות בכפיפה אחת משיב אותנו למקורות העברית ומעלה על הדעת את מדרש קהלת רבה: "שבשעה שהאשה יושבת על המשבר [...] היא מתה וחיה". הסיטואציה של ההפלה (המזכירה לעיתים לידה) היא רוויית סתירות. היא מעמידה את האישה כחלק מקיום יצורי וחומרי רחב הרבה יותר מזה המכונה אנושי, כמי שנעה בין צורות של חיות (חיים/מוות), ובין מצבי חייתיות (אישה/חיה). הרפלקסיביות שמפעילה ארנו ביחס לכך יכולה להביא ניסיון זה ללשון ולדיבור, לעשותו מושֹכל. כחלק מכך מוזכרת בטקסט מילה יפנית: "מיזוּקו" – כינוי לנפלים מהפלה מכוונת או מקרית שאותם קוברות נשים יפניות בטקס קבורה שנוצר בשנות ה-60. ההפלה מפגישה עם גדיעה מבעיתה. פצע שותת שהמילה היפנית המשולבת בטקסט בעדינות מעניקה לו מחסה זעיר. אפשר לומר שהמילה "מיזוקו" פותחת פתח אחר מן הדרכים המערביות ומעבה אותן. היא כמו מאפשרת תפילה חסרה, תצורה של רפלקסיה ושל עיבוד, ההופכת ברבות הימים לספר – "האירוע" – ההופך בפני עצמו לנגד עיננו, בזכות סרט, בזכות פרס הנובל, בזכות עוצמתו השקטה, לחלק ממשי ומוכר בהיסטוריה של התרבות והספרות.

[1] האירוע, מאת אנני ארנו, תירגמה מצרפתית: נורה בונה, ייעוץ מדעי: מיכל בן נפתלי, סדרת "ושתי" בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג, 2008. הציטוטים המובאים כאן, מתוך התרגום מצרפתית של נורה בונה. 

The post רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן... לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

"את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה," אני קורא על הדלת מבין הכתפיים המתפרקדות, "ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי. את הפְּנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו... כל האינפורמציה חשופה לפנַי, המריבות, הבדידות, השיגוע. אינני יכולה להשתתף, רק להבליט את נוכחותי בכעין מוצא. יש מוצא, לצאת החוצה. וכשהם יוצאים סופסוף, אני נשארת מאחוריהם עם הדי הצעקות, האוויר המתוח והמִלים שעדיין רוחפות בחלל החדר. איך עשיתְ את זה? אתה לא רואה? אני רואָה, אבל מי יפנה לעדות של דלת?"[1]

הדי צעקות, כן, גם מזרנים מכירים אותן, לפעמים בקִרבה מיוחדת, כאשר הן באות מבפנים ונותרות בגוף; כן, כמה עזרתי לגברתי בלילות נדודים... היכן כל זה משוקע עתה בינינו? אזי שינתה את תנוחתה משכיבה לישיבה, פתחה את המחשב והחלה לכתוב:

"הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה.
כמי שמכירה באופן אינטימי את הבדידות ואף בוחרת בה לא פעם כבמין מבצר ואפילו כבידידת אמת, ישותה הכותבת של זרחי פונה במהלך הספר לדמויות נוספות שכמו הדלת עצמה, אינן פוסעות החוצה, אלא מעידות על יחס אינטנסיבי לעולם מתוך הפנים, מתוך ההתבודדות. היא פונה אל אמילי דיקנסון בבית אביה שבעיירה הכפרית הסגופה בצפון אמריקה, לרוזה לוקסמבורג הקשובה לרחשי הטבע ולקשיים האנושיים בתא כלאה בגרמניה, אל מרסל פרוסט שקפא במרחב על מנת לפנות מקום לזמן, ופעם נוספת ביצירתה היא פונה אל דבורה בארון שלא עזבה את מיטתה, כמין אלגוריה דאובה לסכסוכיה של אישה כותבת".

האם לאמילי דיקנסון היה מזרן אהוב שעליו קראה? האם מזרן הכלא של רוזה האדומה היטיב עימה או דווקא שיתף פעולה עם סוהר קהוי לב (גם מזרנים, עליי לומר בכנות, יודעים להתאכזר)? האם פרוסט הטמיע דמעות במזרנו? האם המזרן יכול היה לגודש העצב של דבורה בארון? לפתע נעה עליי גברתי בהתרגשות ותיקנה את יציבתה:

"אזי, מגלה זרחי שושלת משוררות הודיות ויפניות מימי הביניים שמעניקות לנו יחס שלא שיערנו. משוררות מפתן, יפהפיות לשעבר שסולקו מן הארמונות והפכו לנזירות מקבצות משוטטות, נטולות מורא ובעלות כתב. ביניהן המשוררות מיטא וללה. גם ספר כרית של איזומי שיקיבו עולה, מזכיר סוגות שנכתבות קרוב לגוף והרחק מן המסעות הגדולים. זרחי מתרגמת אותן במחווה מרגשת של קירבה. האם בזכות המשוררות הללו היא נזכרת באורח מתעתע ("כבמין סכיזופרניה") בקרובים עתיקים אחרים: במאראנוס, אנוסי ספרד, שכמו זרחי עצמה היו להם יחסים מורכבים בין חוץ ופנים?
אילו מסעות מתרחשים בדלתיים הסגורות שאוספת זרחי, כמה כמיהות, ארצות, היסטוריות אנו פוגשים? הספרון הזה מרגש במיוחד בימים הללו שאיננו יוצאים מן הבית, שכובים על מזרן ישן ואהוב במרפסת ומגלים מחדש את הקריאה עצמה כמין דלת, שער יציאה..."

היא ציינה אותי, קפצצו החלקיקים בגופי שהתמתח ורפה בנחת של אהובים שקיבלו הכרה. ואילו היא סגרה את המחשב, הניחה אותו בסמוך לספר הזעיר אך הגדוש של נורית זרחי, הסתובבה על צידה, שיקעה עצמה בצורה מצומצמת ועמוקה יותר בגופי המרוכך, והתבוננה בעלי העץ המושיט את עלעליו המדנדנים ברוח, ידידנו הירוק המיטיב.

[1] נורית זרחי, אוטוביוגרפיה של דלת, "אפיק", 2018. עמ' 10.

>> בדף הפייסבוק של מאזניים יש קישורים לטקסטים מתוך הגיליון, שבו שותפים רבים וטובים: ביניהם יערה שחורי, עודד וולקשטיין, שהם סמית, עינת יקיר, שמעון אדף, ויקי כהן, נועה מנהיים, ליאת קפלן, יפתח אלוני (שבהוצאת "אפיק" שלו ראה אור אוטוביוגרפיה של דלת), ענת שרון בלייס, דפנה בן צבי, ונורית זרחי עצמה.

מיכל חרותי, עורכת הגיליון, מציינת בדברי הפתיחה שרבים מהכותבים התייחסו לכתיבתה של זרחי לילדים. היא מביאה ציטוטים נהדרים של זרחי מתוך שיחתה עם הלית ישורון וגם מתוך המסה העמוקה של עודד וולקשטיין, הכורה אוזן אל הילדי כאל פוטנציאל ספרותי, הגותי ואתי חשוב.

בי נוגעת במיוחד הפרוזה האוטוביוגרפית של נורית זרחי, שאליה היא מביאה רגישות מצלולית ותנועה של משוררת, כמו במקרה של המסה על יחסיה עם אמה, הפסנתרנית המוחמצת ("הפסנתר", בתוך בצל גבירתינו); בסיפורים כאובים על נשיות כלואה בזוגיות מקטינה, אהבות חמוצות ומעגלי נטישה בהרצפה מתנדנדת; וכמובן כאן, באוטוביוגרפיה של דלת, שבו מביאה זרחי את דמיונה הפנטסטי אל חיי היומיום במקוריות משחררת.

The post "אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי appeared first on פה ושם.

אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.

בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.

לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.

אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.

בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.

די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.

>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>

* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

The post מיטה appeared first on פה ושם.

.

הסדנה מורכבת מ-10 מפגשים בני כשעתיים. המפגשים הראשונים יוקדשו לז'אנרים שונים של פרוזה אוטוביוגרפית ולהתנסות בצורות כתיבה הקשורות בהם.

שלושת המפגשים האחרונים יוקדשו לעבודה על טקסט אחד שייבחר ע"י כל משתתף/ת.

במהלך המפגשים האחרונים יהיה קשר דוא"ל עם מנחת הסדנה, לעבודת עריכה פרטנית בין המפגשים.

* לא נדרש ניסיון כתיבה קודם

* מתאים גם לאמנים המשלבים טקסט בעבודותיהם

................................

נושאי המפגשים

................................ 

זיכרון: כיצד מפסלים זיכרון לכדי סיפור? נלך בעקבות החפצים הקטנים, החידות, הצרופים, שמאפשרים לזיכרון להפוך לסיפור המאגד בחובו אמירה שאינה רק אישית.

חלום: כיצד יכול החלום להוות קו תפר בין הבדיה למציאות? האם לחשוף את החלום כחלום או לתת לו להלך כסיפור? נבדוק אצל כותבים שונים כיצד ניתן לגייס את החלום אל מציאות הבדיה.

יומיום: האם ניתן לקחת פרטי יומיום שגרתיים ולהפכם לשידרה של מעשה בדיון? האם הבחירה בפרטים אלו הנה מקרית או שמא ניתן להעניק להם כוח מיוחד, ההופך אותם לבסיס ייחודי לכתיבה?

יומן ומכתב: כתיבה של אחר, כתיבה לאחר, כתיבה שלך עצמך מתקופה אחרת. נשוט בעקבות כתיבה בתוך כתיבה, שילוב של קטעי יומן ומכתב בסיפורת, מקור של רפלקסיה והרהור מרתקים על עצם הכתיבה.

 היפוכי בדיה: מדוע חושפת לאה גולדברג את האני האוטוביוגרפי כהקדמה לספר "מכתבים מנסיעה מדומה" ואז עושה ככל יכולתה כדי להצפינו? מדוע יוצר ז'ורז' פרק סמיכויות בדויות לזיכרון הילדות שלו? מדוע בוחרת גרטרוד שטיין בפטפוט מעין סתמי כדי לכתוב על מלחמת העולם השניה?

נבדוק כיצד ניתן לפסוע בשבילים המתפצלים של הזהויות – ננסוק אל שחקי הדמיון, נכבול את עצמנו לאדמה, אל הרגע שאינו מרפה, רגע של תובנה שאיננו מבקשים לעוזבו, שאנו מנסים לתת לכוחותיו להלך קסם בכתיבתנו.

מפגשים מסכמים: מפגשים אלו יוקדשו לטקסט אחד שעליו יבקש/תבקש כל משתתף/ת לעבוד, בהקשר לנושאי הסדנה. במפגשים אלו נדוּן בפרוט בכתיבה של כל משתתף/ת וננסה לעבד יחדיו את התפרים שבין החשיפה למסווה, בין העדות למעשה האמנות. לכל משתתף/ת תנתן האפשרות לעמוד עם מנחת הסדנה בקשר, במהלך הזמן שבין מפגשים אלו, כדי לקבל הצעות עריכה ולהתנסות בעבודה פרטנית.

................................

עדי שורק

................................ 

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג. ספריה - הרומן "שבע מטרוניתות", הנובלה "חללים" ומחזור הסיפורים "תיירות פנים" – זכו לשבחי הביקורת ולהתבחנות מיידית בשדה הספרות הישראלי.

בימים אלו עומד להתפרסם ספרה "לפעמים מאבדים אנשים".

סדרת "ושתי" בעריכתה יצרה מארג של קולות ייחודיים ופורצי דרך, ביניהם: קת'רין מנספילד, דילן תומס, אמילי דיקנסון, קולט, נטלי סארוט, אנני ארנו, גרטרוד שטיין, ז'ורז' בטאיי ועוד רבים אחרים.

................................

פרטים והרשמה

................................

לפרטים ולהרשמה – סיפור פשוט, חנות הספרים בנווה צדק: 03-5107040 . או בדואל: info@sipurpashut.com

יש להרשם מראש. מספר מקומות מוגבל

The post "בגוף ראשון" סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית appeared first on פה ושם.