אני גאה לספר שספרו השני בעברית של הסופר האיראני הפליט, פיאם פיילי, המתגורר בתל אביב, ראה אור בסדרת "ושתי" בעריכתי (הוצאת רסלינג, מפרסית אורלי נוי).

זה אינו ספר קל משום שמסופרים בו חומרי חיים קשים, ובכל זאת, הוא מעיד על כוחה של האמנות, על אף ולמרות ובתוך. במיוחד בימים הללו, כמה משמעות יש לקרוא ספרות שנכתבת בפרסית, ולזכור שיש לנו חברים רחוקים וקרובים, אוהבי ספר, אוהבי חופש, סרבני קיום מהסוג שמסוגר בדלת אמות.

הנה עוד כמה פרטים על הספר, מוזמנות ומוזמנים לקרוא בו.

--------------------------------
מאדאם זונה, גב כריכה
--------------------------------

הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

"החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות".

מאדאם זונה הוא פורטרט של מי שנקלע לדיקטטורה ונידון לחיי פליטות בארץ שאיננה מקבלת אותו לחיקה. בו-בזמן זהו פורטרט מפעים של תל אביב, ירושלים וישראל. בידינו טקסט אשר רק זר ופליט יכול היה לכתוב, ואשר זכינו לאיכותו יוצאת הדופן בשל הגדוּלה הספרותית של פיאם פיילי. אם יש סופר ייחודי ואמיץ בקרבנו, הרי הוא טמון בְידיים כותבות פרסית, כאן ברחובות תל אביב – בין מסכת השמחה ותהומות העצב, בינות שגרת היומיום והמלחמה.

 

"מבט שונה על אחֵֵרות, שהיא לא רק אחרות מינית אלא גם אחרות נפשית ופואטית".

תמר מרין, "הארץ", 2015.

 

פיאם פיילי הוא סופר ומשורר איראני שספרי השירה שלו נאסרו לפרסום בארצו. הוא נמלט מטהראן והגיע לישראל בשנת 2015 בעקבות פרסום ספרו הראשון בפרוזה, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (ושתי-רסלינג, 2015). הפרסום בעברית היה פרסום עולמי ראשון. פיילי ממתין מזה עשור להסדרת מעמדו כפליט בישראל. "מאדאם זונה" מובא בתרגומה המופתי מפרסית של אורלי נוי.

לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

בצילום על הכריכה: פיאם פיילי.
צילום: סלין נייזוור

רקע הכריכה: ורה קורמן, פרט מתוך "לומדת איך לרשום", 2010

The post מאדאם זונה, פיאם פיילי appeared first on פה ושם.

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

תודה: למערכת הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה שמשמשת מודל של כתב-עת ספרותי שיש בו ריבוי. תודה במיוחד לדורית שילה, מיכל זכריה ויעל אברבוך שעזרו בדרכו של הסיפור. ממליצה בחום להרשם לניוז-לטר שנשלח פעם בשבועיים בימי חמישי.
עוד על המוסך >>

משתתפות.ים נוספים בגיליון הסיפור הקצר: מיכל בן-נפתלי, דרור בורשטיין, נועה מנהיים, מעין איתן, אודי שרבני, מעין גולדמן.
לגיליון כולו >>

"נכנסנו אל הים" יראה אור בשנה הקרובה כחלק מהספר "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", בידיעות ספרים, בסדרה "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג. עורכת הספר: מעין איתן.

The post נכנסנו אל הים appeared first on פה ושם.

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

תפיסת הבעלות על האוצרות הדלים או המפוארים של הורינו הופכת אותנו לשודדי ים מאוסים, לעופות דורסים חסרי רחמים. עדיין, צריך שהבית יתרוקן. ככל הנראה.

פחדתי מאוד לטבוע בזרם הרהיטים, החפצים והתעודות, שבשום פנים לא נראה היה שהם הולכים ומתמעטים, להפך. במהלך חייהם של הוריי מעולם לא היה הבית מבולגן כל-כך. היו בו, מכל עבריי, ערמות מתנודדות של חפצים שונים, על הכיסאות, על הרצפה, בקופסאות, על מפלסי המדרגות, אדני החלון, מיטות, שולחנות, כיור המטבח, לחלוטין בכל מקום. שוק פשפשים אמיתי, פינוי כללי.

לא יכולתי להישאר יותר משעה, שעה וחצי, באנדרלמוסיה הזאת. לא פעלתי לפי הסדר, התפזרתי, פעמים רבות עברתי מחדר אחד לאחר, רגע נרתמת למדף ספרייה בסלון ורגע למשטח אחד או שניים של ארון במטבח או למגירה של שולחן הכתיבה, כאילו היה מתיש פחות לא לכפות על עצמי נוהל שיטתי. מה שהביא כל ביקור לסיומו הייתה התחושה המעיקה יותר ויותר שמיציתי את מלאי האנרגיה הרגשית שעמדה לרשותי כדי לסובב את הסכין בפצע הזיכרונות.

לפני שעזבתי את המקום, כשמכרסמת בי התחושה שלעולם לא אגיע לסופו של שדה קרב שכזה, הסתכלתי לכל הכיוונים מסביבי בחיפוש אחר אוסף חפצים שיהיה קל להחליט על גורלם המשותף. לא משהו אחד בלבד בכל פעם, משהו ששוקלים, מעריכים, מסובבים והופכים באריכות בידיים, אלא לא פחות ממגירה שלמה, מדף של ספרייה, מכלול לא ממוין. בטח נעים כל-כך לחרוץ במילה אחת, קצרה ומוחלטת: לצלב האדום! לזרוק! להעמיד באולם המכירות הפומביות! לקחת אליי הביתה!

האם לרשת אינו אלא לבחור, להחליט מתוך ריבונות?

במצב רוח זה אהבתי במיוחד לתת. לתת בתנופה, בלי לחשוב, בוטחת באינטואיציה שלי, להרגיש שאגרטל שחור מסוים מקושט בפרחים זהובים יתאים לאחד ושגביע זה, בעל הקווים הנקיים, לאחר... לקרב בין הדברים לאנשים. לשחק בשדכנית. אהבתי לתת במתנה ואהבתי את פיסת הריק הקטנה שבאה בעקבות זאת. אסור היה להתמהמה, להסס. הכל נחרץ ברגע אחד. היה זה רגע של חסד, סחר חליפין יוצא דופן: כשנתתי קיבלתי בעצמי. נתתי כדי לקבל. הייתי אני והייתי האחר. הפכתי את הירושה שלי להרבה מאוד מענקים.

מכונת קפה, זכוכית מגדלת, מכשיר טלפון, בדים, מפצח אגוזים, אוסף מקטרות, כובע מקסיקני, עציץ, מקדחה קטנה, מסור חשמלי, סדרה של מחדדים, טוסטר, קופסה שלמה של כוסות שמפניה מקריסטל חרוט!

כשנתתי לא הייתי זו שנותנת אלא האדם שמקבל את המענק: מצלמה ראשונה לנערה צעירה מאוד, מעיל פרווה לגיסתי, לוח שנה גדול שעליו רפרודוקציות של מגריט לחבר שעמד להיכנס לדירה חדשה. הודיתי לו על שהסכים באותה הזדמנות לקחת את השולחן העגול ואת ששת הכיסאות הכחולים של חדר האוכל, את הספה הכתומה, את המיטה והארון מעץ בהיר, את שתי שידות המיטה מאותו העץ ועוד אלפי אביזרים ביתיים וביניהם עציץ גדול ויחידות מטבח שהותאמו מחדש על פי מידה! כך יהיה לי יום אחד העונג לראות שוב את החפצים המוכרים האלה בחייהם השניים או השלישיים.

לפעמים מצאו הדברים בני זוג חדשים מפתיעים: כך למשל הטלוויזיה הגדולה, שלאחר שנפלה הפכה התמונה שלה לכחולה בצד ימין ואיש לא רצה בה יותר, ניתנה לאשה מבוגרת עיוורת שלא צפתה בטלוויזיה אלא הקשיבה לה והייתה שבעת רצון ביותר ממנה. שולחן האיפור בעל המראה הגדולה זכה למקום חדש בחדרה של משפחה הודית מוסלמית שמיד כיסתה, באופן אמנותי, את המראה שלו.

לתת זה אושר גדול. הדבר שהענקתי לא היה חפץ. החפץ הוא אמצעי, תירוץ, הוא מעביר ביטחון, תחושת הגנה, אמון. נתתי את מה שלא קיבלתי: מעולם לא הפקידו בידיי הוריי משהו מבלי להזהיר אותי: "היזהרי! אל תשברי! אל תקלקלי! אל תזרקי! בעיקר, אל תשתמשי בדבר כרצונך! זה לא ממש שלך, זה עדיין שלנו! אנחנו לא נותנים לך אותו, חפץ זה הוא בהשאלה, קצת בניגוד לרצוננו, אל תנהגי בו כדרכך אלא כפי שהיינו עושים אנחנו, דבר שאת כמובן לא מסוגלת לו משום שיש לך שתי ידיים שמאליות!"

האם היו החפצים חשובים בעיניהם יותר מאשר בתם? היחס הקנאי שהקדישו להם גרם לי להגיב בצורה הפוכה, ובכך, בניגוד לרצוני, הצדקתי אותם. כל-כך רציתי שיציעו לי להשתמש בהם באופן חופשי, שיעניקו לי לא את החפץ אלא את החזקה עליו: "זה שלך, תנהגי בו כטוב בעינייך, עשי כרצונך, אין לנו שום חשדנות כלפייך, שום הגבלה, אין לנו ספק שתעשי בו את מה שראוי בשבילך (את החשובה ולא החפץ), בצעי את ניסיונותייך! את יכולה ללכלך, לשבור, לזרוק, לאבד, אין לכך כל חשיבות! התענגי עליו!"

התחלתי לחפש אחר סטודנטים שעדיין אין להם כמעט דבר ושזקוקים פחות או יותר לכל. הצעתי להם לקחת את כל מה שרצו לקחת. המומים אך מאושרים, הם העמיסו באי-סדר כורסאות, ספות, כיסאות, שרפרפים, קערות לפונץ', מגשי גבינה, בומרנג אוסטרלי, מזרנים, כריות, מפות שולחן, פמוטים, מנורות עומדות, כידון אפריקאי, מייבש חסה וספרים להסחת דעת, "אמנות קיפול המפיות לקישוט השולחן", "איך לקרוא את עתידך בקלפים" או "1,000 שיטות להקל על חייך, בלי לשכוח כמה דביבונים".

הם עזבו עמוסים ושמחים. אני נותרתי קלה.

דף הספר באתר של סדרת ושתי, רסלינג >>

The post איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם appeared first on פה ושם.

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה - היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה - מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר - סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת - ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו; ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי.

היא המשיכה לנסוע באוטובוס וללכת ברגל עד הבוקר המתבהר, מתמסרת לפטליזם שהיה נדיר אצלה. היכן היא האדיפה שנהגה באומץ רב מסן-נרסיסו עד כאן? תינוקת אופטימית זו הופיעה כמעט כמו הבלש הפרטי באחד מתסכיתי הרדיו מימים עברו, מאמינה שאין צורך אלא בתעוזה, תושייה, פטור מכלליהם צרי האופק של השוטרים, על מנת לפתור כל תעלומה קשה.

אבל במוקדם או במאוחר הבלש הפרטי חייב לחטוף מכות. שלל קרנות-הדואר שהוליד הלילה, השכפול המחושב והמרושע הזה, היה האמצעי שלהם להכות. הם הכירו את נקודות התורפה שלה ואת המרכז העצבי של האופטימיות, ובזה אחר זה, בדייקנות, טיפין טיפין, הלכו ושיתקו אותה.

אמש הייתה עשויה להתחבט בשאלה אילו מחתרות, מלבד הבודדות שידעה עליהן, מתקשרות באמצעות מערכת פסולת. עם הזריחה יכלה בצדק לשאול אילו מחתרות אינן משתמשות בה. אם הנסים הם, כפי שטען חזוס אראבל שנים רבות קודם לכן על החוף במזטלן, פלישות מעולם אחר לעולם הזה, נשיקת כדורי ביליארד קוסמיים, הרי כך גם כל אחת מקרנות-הדואר הליליות. משום שיש כאן אלוהים-יודע-כמה אזרחים שבוחרים במודע לא לתקשר באמצעות רשות הדואר של ארצות הברית. אין פה עניין של בגידה, אולי אפילו לא של מרי. אך זוהי נסיגה מחושבת מחייה של הרפובליקה, מן המנגנונים שלה. לא משנה מה נמנע מהם עקב שנאה, אדישות כלפי כוח ההצבעה שלהם, פְּרָצוֹת, סתם בערות, הנסיגה הזאת היא שלהם, בלתי-פומבית, פרטית. כיוון שלא יכלו לפרוש אל רִיק (ואולי כן?), חייב להתקיים העולם שאין חושדים בקיומו, הנפרד, הדומם.

מעט לפני שעת העומס של הבוקר יצאה ברחוב הווארד במרכז העיר מאוטובוס שירות קטן שנהגו הבא בימים סיים מדי יום את העבודה בהפסד והחלה לצעוד לעבר מרכז "אֶמברקאדֵרוֹ". היא ידעה שהיא נראית נורא – פרקי אצבעותיה היו מושחרים מעיפרון עיניים ומסקרה משום ששפשפה את עיניה, בפיה עמד טעם של אלכוהול וקפה שנשתו מזמן. מבעד לכניסה פתוחה, על גרם מדרגות שהוביל אל דמדומים מדיפים ריח חומרי חיטוי של בניין דירות להשכרה, ראתה זקן מכונס בתוך עצמו, רועד מצער שלא שמעה. שתי ידיו, לבנות כעשן, כיסו את פניו. על גב היד השמאלית הבחינה בקרן-דואר מקועקעת בדיו ישנה שכבר החלה להיטשטש ולהתפשט. היא נכנסה בסקרנות אל האפלולית ועלתה במדרגות החורקות, מהססת בין מדרגה למדרגה. כאשר הייתה במרחק שלוש מדרגות ממנו ניתקו הידיים והשתלחו, ופניו החרבים ואימת העיניים העטורות ורידים מתפרצים עצרו בה.

"אני יכולה לעזור?" היא רעדה מעייפות.

"אשתי בפרֶזנוֹ", אמר. הוא לבש חליפה ישנה בעלת שורת כפתורים כפולה, חולצה אפורה מהוהה, עניבה רחבה, ללא כובע. "עזבתי אותה. לפני כל-כך הרבה זמן שאני לא זוכר. הנה זה בשבילה". הוא נתן לאדיפה מכתב שנראה כאילו הוא מחזיק אותו אצלו כבר שנים. "תזרקי את זה ב – " והוא הרים את כתובת הקעקע והישיר מבט אל עיניה, "את יודעת איפה. אני לא יכול להגיע לשם. זה כבר רחוק מדיי, היה לי לילה קשה".

"אני יודעת", אמרה. "אבל אני חדשה בעיר. אני לא יודעת איפה זה".

"תחת הכביש המהיר". הוא הפנה אותה בנפנוף לכיוון שהלכה בו. "תמיד אחד. את תראי את זה". העיניים נעצמו. איזו אדמה פורייה הפך, אילו כוכבים קונצנטריים חשף שעה שנשלף מדי לילה מן התלם הבטוח שמסת העיר המתעוררת כל זריחה יוצאת באצילות נפש לשוב ולחרוש? אילו קולות הגיעו לאוזניו, אילו רסיסי אלים נוהרים בצבצו לעיניו מבעד לעלווה מלוכלכת של טפטים, בדלי נרות דולקים החגים באוויר מעליו, חוזים את הסיגריה שהוא או אחד מחבריו יירדמו יום אחד תוך כדי עישונה וכך יבוא קצם בין המְלחים הבוערים, הנסתרים, שנאצרו במהלך כל אותן שנים במילוי מזרן שאינו יודע שובעה, ששמר אולי קורטוב מכל זיעת סיוט, שלפוחית גולשת בחוסר ישע, חלום רטוב שקיבל פורקן אכזרי ודומע, כמאגר זיכרון במחשבם של האובדים? בבת אחת השתלט עליה הצורך לגעת בו, כאילו לא יכלה להאמין בו או חששה שלא תזכור אותו בלעדי זאת. מותשת, כמעט מבלי לדעת מה היא עושה, עלתה בשלוש המדרגות האחרונות וישבה, נטלה את האיש בזרועותיה, ממש חיבקה אותו, מביטה בעיניה המוכתמות מטה במדרגות, לאחור, אל הבוקר. היא חשה רטיבות על חזה וראתה שהוא שוב בוכה. הוא התקשה לנשום אך הדמעות זלגו כאילו נשאבו ממנו. "אני לא יכולה לעזור", נדנדה אותו ולחשה "אני לא יכולה לעזור". המרחק לפרזנו כבר היה רב מדיי.

"זה הוא?" שאל קול מאחוריה במעלה המדרגות. "המַלָּח?"

"יש לו כתובת קעקע על היד".

"את יכולה להעלות אותו למעלה בזהירות? זה הוא". היא הסתובבה וראתה איש זקן עוד יותר, נמוך יותר, חבוש מגבעת לבד גבוהה ומחייך אליהם. "הייתי עוזר לך, אבל יש לי קצת דלקת פרקים".

"הוא מוכרח לעלות למעלה?" שאלה. "לשם?"

"לאן אם לא לכאן, גברת?"

היא לא ידעה. היא הניחה לו לרגע ללא חמדה, כאילו היה ילדהּ שלה, והוא הביט בה. "בואי", אמר. הוא הושיט את היד המקועקעת והיא נטלה אותה, וכך עלו ביתר המדרגות שנותרו בטור הזה ואחריהן בעוד שניים: יד ביד, לאט לאט, בשביל הסובל מדלקת פרקים.

"הוא נעלם בלילה", אמר לה. "אמר שהוא הולך לחפש את אשתו. הוא עושה את זה מדי פעם". הם נכנסו אל מחילת חדרים ומסדרונות מוארת במנורות 10-ואט ומחולקת בעזרת מחיצות סיבית. הזקן הלך בעקבותיהם בכבדות. לבסוף אמר "כאן".

בחדרון היו חליפה נוספת, כמה עלונים דתיים, שטיח, כיסא. תמונת קדוש שהופך מי באר לשמן בשביל מנורות הפסחא בירושלים. נורה נוספת, מתה. המיטה. המזרן, ממתין. ואז גלגלה בינה לבינה מחזה שהייתה עשויה לשחק בו. היא יכולה לחפש את בעל הבית ולתבוע אותו, ולקנות למלח חליפה חדשה אצל "רוּס/אטקינס", וחולצה, ונעליים, ולתת לו בכל זאת דמי נסיעה באוטובוס לפרזנו. אבל הוא הניח לידה באנחה, והיא הייתה שקועה בדמיונותיה מכדי לשים לב שהיד נעלמת, כאילו ידע מהו הרגע הנכון להרפות.

"רק תשלחי את המכתב", אמר "יש עליו בול". היא הסתכלה וראתה את בול דואר האוויר האדמדם, המוכר, ב-8 סנט, שעליו תמונת מטוס סילון אשר טס ליד כיפת הקפיטול. בראש הכיפה עמדה דמות זעירה בשחור כהה, זרועותיה מתוחות לצדדים. אדיפה לא ידעה בדיוק מה צריך להיות בראש הקפיטול, אבל היא ידעה שוודאי לא דבר כזה.

"בבקשה ממך", אמר המלח. "לכי עכשיו. אין לך מה להישאר כאן". היא הביטה בארנקה, מצאה עשרה דולר ושטר של דולר, היא נתנה לו את העשירייה. "אני אבזבז את זה על שתייה", אמר.

"תזכור את החברים שלך", אמר בעל דלקת הפרקים, עיניו בשטר.

"לעזאזל", אמר המלח. "למה לא חיכית עד שהוא ילך?"

אדיפה הביטה איך הוא מסתדר כדי למצוא לעצמו תנוחה נוחה על המזרן. הזיכרון הממולא הזה. סעיף א'...

"תן לי סיגריה, רמירֵז", אמר המלח. "אני יודע שיש לך".

זה יקרה היום? "רמירז", זעקה. בעל דלקת הפרקים סובב את מבטו על צווארו החלוד. "הוא ימות", אמרה.

"מי לא?" אמר רמירז.

היא נזכרה בג'ון נפסטיס שדיבר על המכונה שלו ועל הרס עצום של מידע. כך כאשר המזרן הזה יתלקח סביב המלח, בלוויה הוויקינגית שלו: אותן שנים מבוזבזות שנאגרו, הוצפנו, מוות מוקדם, התייסרות, התפוררותה הבטוחה של התקווה, חותמם של כל הגברים שישנו עליו, היו חייהם כאשר היו, יחדלו באמת ובתמים להתקיים, לנצח, כאשר המזרן יישרף. היא בהתה בו בפליאה. כאילו גילתה זה עתה את התהליך הבלתי הפיך. הדהים אותה לחשוב שהרבה כל-כך עלול לרדת לטמיון, אפילו כמות ההזיות השייכת למלח בלבד, שלא יותירו כל עקבות בעולם. היא ידעה, מפני שחיבקה אותו, שהוא סובל מ-[DTs.[1 מאחורי ראשי התיבות הייתה מטפורה, דֵליריוּם טרֵמֵנס, מחיקת תלמים רועדת בלהב מחרשת התודעה. הקדוש שמימיו מדליקים מנורות, מגיד עתידות שזיכרונו הבוגד בו הוא הבל פיו של האל, הפרנואיד האמיתי שהכול אצלו מאורגן בספֵרות שמחות או מאיימות סביב הדופק המרכזי של עצמו, החולם שחידודי לשונו מפשפשים בנקָבות ובמנהרות נושנות ומצחינות של אמת, כולם פועלים באותה רלוונטיות מיוחדת למילה או לכל דבר שהמילה נועדה לחצוץ מפניו כדי לגונן עלינו. פעולת המטפורה היא אפוא הידפקות על האמת וגם שקר, תלוי היכן נמצאים: בפנים, מוגנים, או בחוץ, אבודים. אדיפה לא ידעה היכן היא נמצאת. רועדת, מחוקת תלמים, היא החליקה לצדדים, חרקה חזרה אל העבר על פני חריצי השנים, ושמעה שוב את קולו הרציני, הגבוה, של השני או השלישי באהובי הקולג' שלה, ריי גלוֹזינְג"...

[1] דליריום טרמנס: פסיכוזה הנגרמת בעקבות גמילה מאלכוהוליזם, ומאפייניה – רעד, הזעה, חרדות והזיות.

לדף של הספר באתר הוצאת רסלינג, סדרת ושתי >>

The post הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון appeared first on פה ושם.

בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" - גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

The post תחנה מרכזית appeared first on פה ושם.

* כותרת אחרית הדבר הנה ציטוט מתוך "סוף, והמשך"

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי - אני מעלה את אחרית הדבר כאן.

---------

10 באוקטובר 1998, זהו סוף, סופה של אישה אחת, אַת תכני אותו סוכות, כ' בתשרי, ואני אכנס דרכו אל אינטימיות.

"האחות הציעה לי לדבר אלייך. דיברתי אלייך בכמה שפות. נדמה היה שאת מגיבה רק ליידיש העלובה שלי. היא יעצה לי לשיר. שרתי לך בעברית – "הבאנו שלום עליכם" – מחאת כפיים ואמרת עוד, עוד. "עוד" שנשמע לגמרי ברור [...] הגעתי ביום ראשון בבוקר. פחות משבוע לאחר מכן, בשבת בבוקר, הודיעו לי על מותך".

שנה אחר כך; שנת האבל הסתיימה (ממך למדתי שעל הורה מתאבלים שנה שלמה. על כל השאר רק שלושים יום). חיכית כמעט חודש, עד ט"ו חשוון התש"ס, והתחלת לכתוב. ט"ו חשוון, אם כן, היא נקודת ההתחלה, אולי נקודת המֶשֶׁך:

"כמה גרועה השינה בלילות של ירח מלא. כל הלילה קמתי ושכבתי, ושוב קמתי ושכבתי. לא הבטתי בירח. הערב הוא עדיין יהיה מלא. אחר כך ילך ויתמעט. את הסתלקת כשהירח התמעט. והבוקר התיישבתי אל שולחני כדי לדבר איתך עוד. היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

מה היה בזמן הזה, שבין יום השנה למותה ועד ט"ו חשוון, מהו שהוביל אותך אל הכתיבה? ומהי בעצם הכתיבה הזו, שמכריזה על עצמה שתיכתב במשך שנה, בדיוק. שנה שרירותית שאינה מתחילה בתאריך המוות. האם זו שנת האבל השנייה? ריטואל פרטי? מכתב לאם? דיבור ישיר? כל מה שלא ניתן היה, ועכשיו פתאום אפשר? כל מה שלא נשאל וכבר לא יוכל להישאל, כל ההחמצה, כל הריחוק, כל הקִרבה.

"למען האמת בשנים האחרונות רק שרדת, לא ממש חיית. האם רק בשנים האחרונות? כמה את נראית לי רחוקה פתאום. איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו".

אנו נכנסים אל תוך שיחה, אישה שכבר אינה צעירה מתיישבת פעם אחר פעם אל שולחנה, לכתוב לאמה המתה. כל ישיבה כזו, כך נדמה, מזוהה בפתיחה החוזרת "גיטלה" – "גיטלה, הבוקר הייתי בבית הכנסת של "היֶקים". זה שאליו הלכו החברים שלך שעלו מגרמניה [...] באתי לשמוע את הברכות לראש חודש כסלו, חודש האור והגאולה. דצמבר. הירח כמעט אפל. הוא ייוולד מחדש ביום שלישי או רביעי". ושוב, "גיטלה, הבוקר אני בסנדלים. שוב שברתי את האצבע הקטנה בכף הרגל. לא יכולתי לנעול נעליים. מזל שלא יורד גשם, אף על פי שעכשיו עונת הגשמים". ושוב, "גיטלה, אני מבזבזת את זמני. הנכדה שלך נוזפת בי בעניין זה לא פעם. לא משום שאני מבזבזת אותו, אלא משום שאני מתלוננת על כך. השבוע נטשתי אותך. בקושי התיישבתי אל שולחני".

מתוך כך נפרש בפנינו סיפור של הישרדות, זוג צעיר וילדה, נפרדים. האב מת, אף אחת אינה יודעת בוודאות כיצד נהרג, גם לא היכן. שמועות אומרות שבצעדת מוות, באחת מצעדות המוות. האֵם שרדה במחנה ומאוחר יותר ייוודע מפי זרים על נדיבותה שם. את, הילדה, מוחבאת בכפר. על כך אינך מדברת בספר הזה.

אחר כך נפגשתן, אבל במובן מסוים כבר לא יכולתן להגיע.
איך יודעים אם ריחוק הוא בגלל המלחמה, אם בגלל אופייה של אם, אם בגלל נחישותה של ילדה? על ילדות אין להטיל אחריות. אפילו אם הן נחושות, אפילו אם הן נראות גדולות. אמא שנותנת ללכת תהיה לעד אמא שנתנה ללכת. אבל זו כנראה לא הייתה הבעיה עצמה. נדמה כי ההליכה התרחשה לפני כן, ואולי באופנים פחות גלויים. הגעת לישראל לבדך, היית בת שלוש-עשרה.
איך אפשר לכתוב את זה, לכתוב על זה? "איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו". האם ניתן היה לומר?

את כותבת ברוֹך שמקנים הגיל והפרידה. את מדלגת מעל מוקשים. את באמת משוחחת עימה. נדמה שאינך יכולה לומר יותר מאשר תוכל היא, המדומיינת, לשמוע. הימים עוברים, הירחים מתמלאים ומתמעטים והחגים מתחלפים. "בכל חנוכה אני עורכת ערב 'לטקעס' וסופגניות – אבל את הסופגניות מכינה חברה שהתמחתה בכך. אנחנו עשרים וחמישה או שלושים איש, וכולם מלקקים את האצבעות", ובפורים, טוב, על פורים את לא כותבת. "מחר פסח. אדבר איתך אחר כך על פורים, שכבר מאחורינו. והשכם בבוקר, כשהתנהלתי לי אל הסופרמרקט והרהרתי בקניות לקראת החג, נזכרתי בקליפות הביצים שקברתם. זה היה מן הסתם הפסח האחרון שלפנֵי". גם השבתות עוברות, נוכחוֹת. "גיטלה, בשבת בבוקר, כשפתחתי את התריסים של חדר השינה שלי וראיתי שמים כחולים ומלאי אור, אמרתי לעצמי שימים כאלה הם פיצוי על החיים באקלים כזה. ואתמול לא הפסקתי להתגונן מפני השמש". לוח השנה העברי ותנועות הירח הקדומות מערסלים את המעברים ואת המנהגים, הם צובעים את היומיום. אולי דרכם יכולתן לדבר. כך גם דרך האוכל. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל' [...] הכנתי מלפפונים כבושים בנוסח רוסי – מלח דק, סוכר וחומץ. ולא מלח גס. ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'".

את מזמינה אותנו לשיחה, מאתגרת את מבנה הגבול הספרותי, מכניסה אל תוך שגרה, אל תוך שיחה קטנה. את כותבת. זוהי דרכך להמשיך. את מכריעה כמה הכרעות ביחס לכך, זו אינה כתיבה ספונטנית לגמרי. לרצף האסוציטיבי שמוביל מפסקה לפסקה יש מסגרת ברורה – שנה אחת שלמה. הטקסט לא יתחיל יום אחד קודם ולא יסתיים יום אחד אחר כך. זהו מהלך שבו את מהרהרת לא פעם במהלך הכתיבה ונחושה לסיימו, לעמוד בהתחייבותך.

לנוכח ההכרעה החמורה, המרגיעה, הריטואלית הזו – מעניין שאינך מציינת את התאריך שבו נכתב כל חלק, כפי שנהוג במכתב או ביומן. התאריכים המדויקים היחידים מופיעים בפסקה הראשונה של הספר ובחתימתו.

את נעה באופן אינטואיטיבי בין מועדים, בין ירחים, וכל חלק מצוין אך ורק על ידי הפתיח החוזר של שם אמך: "גיטלה". נדמה שכפי שאינך נענית לצווי הכתיבה "הראויה" כך גם אינך נענית בקשיחות לזמני לוח השנה, אותו לוח שבתוכו ובמסגרתו את פועלת; האם זהו לוח שנה אמהי שבו ניתן לעבור מזמן לזמן מבלי לציין תאריך ברור? אפילו תאריכי הפתיחה והסיום מתעתעים. גם בהם, בטעות שנחרתה לעד, אינך נענית לצו הנוקשה של הזמן: בפסקה הראשונה בספר כתבת כך: "היום ירח מלא. ט"ו בחשוון. נובמבר. חודש עצוב, ללא חגים. תודה לאל שלא עזבת אותנו בחודש הזה". אולם בחתימת הספר מופיע התאריך הלועזי התואם לט"ו חשוון התשס"ה – 25 באוקטובר 1999. מה פשר הפער הזה בין אוקטובר לנובמבר? האם זו אך טעות? האם זה סימן שנועד להצביע, בלתי מודע, על התקיימותו של זמן אחר בספר הזה? זמן שמנעדיו אינם נענים באופן מוחלט לריאליה? אולי זה זמן הכתיבה, אולי גם זמן תנועה בין בת לאם... אני מדמיינת מהלך הפוך ללידה, לא של הינתקות וערסול אלא זה של הפניית הראש אל עבר האם הנעדרת. האם ניתן לעשות זאת? אולי מנקודה מסוימת בחיים, או מנקודה מסוימת המשיקה למוות.

את חוברת אל מסורת שעליה את שומרת ושאותה את פורעת כאחת, את נעה בזמן באותו אופן דואלי שבו היית בתה, שבו את בתה – גם "כמו שמקובל", אך גם מתוך תהייה חוזרת על מהות יחסי הקִרבה. אולי אין זה מפתיע – נדמה כי מאז ומתמיד נדרשת להמציא לעצמך את המובן מאליו. הנה, גם עכשיו, את ממציאה לעצמך את הסוף, ואת המֶשך. משתפת אותנו בקינת החולין שלך, מעניקה לנו סוג של דרך. לעתים נדמה שנקלענו אל שאינו שלנו, מה לנו ולזה? הבטן כמו כועסת על הפרטיות הרבה מדי שאינה ממציאה עלילה, במקביל היא נעתרת, פוסעת איתך בשבילי הדברים שנאמרים, שאינם נאמרים, בפכים הקטנים של הפיוס – היחסים הטובים עם הנכדה, הניסיונות שכן היו להגיע – תרה אחר מילים המתארות את חוסר העזרה, את הזרות, את ההיזקקות, את הנתינה, את השפה. "גיטלה", עם הצטברות הדברים הפנייה החוזרת לאמך הופכת מעט לשלנו.

*

זו שיחה שאינה עומדת לבדה. "סוף, והמשך" הוא חלק מטרילוגיה שנכתבה ללא תכנון מוקדם ובסדר שאינו תואם את האופן שבו הוכרזה לבסוף. בסופו של דבר הוחלט ש"אוטוביוגרפיה של שום אדם" יהיה הספר הראשון בשלישייה, ש"סוף, והמשך" יהיה שני, וש"ביוגרפיה קטנה של חלום" (Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003) יהיה שלישי.[1] יש בכך היגיון: בספר הראשון מדברת אמך – שהיא גם הכותבת הבדויה שלו; זהו למעשה הספר המכונה ב"סוף, והמשך" "הספר שלך", ושעל אודותיו את משוחחת עימה לא מעט. ב"סוף, והמשך" מדברת את. ובספר השלישי, המתרחש בטריטוריה של החלום, מסופר על שתי אמהות אפשריות (האחת החביאה אותך בכפר ובדרכה החזקה והאוהבת הצילה את חייך, והשנייה פרסמה ראשונה את כתבייך ובכך אף היא זכתה לתואר מעניקת החיים).

זהו רשומון של יחסי אם-בת, כתוב בכמה דרכים, מפעיל כמה אפשרויות כתיבה, מחצין את זרם השיחה אחרי הפרידה אז, ואחרי הפרידה האחרונה. הפרידה ממשיכה, היא אינה נגמרת.

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

*

בשיחתך האינטימית את מפנה שוב ושוב אל רובדי הכתיבה, הכתיבה היא חלק מחייכן הנפרדים. היא פורצת אל רגעי החולין ואל פרטי יומיום אינסופיים, המוזכרים בדיבור שלאחר המוות, היא נכנסת כנושא בפני עצמו בין תיאורי ספרים שאת קוראת, תוכניות טלוויזיה שבהן את צופה, אנשים שעימם את נפגשת, נסיעות שאת עורכת לרגל צאת אחד מספרייך. אינך מניחה לזרם לסחוף את הדברים. את מנסחת, את עושה עבודה, האם זוהי "אוטו-פיקציה", מונח שאותו גילית לי ושעליו שוחחנו בינינו?[2]

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך.  מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב, גיטלה. הייתי יכולה באותה מידה לתת לו את הכותרת 'יומן'. יומן יומי. או יומן של שנה אחת. של שנת האבל השנייה. או 'שיחה בהמשכים'. בלתי אפשרי".

בלתי אפשרי. בלתי אפשרי למקם את הטקסט הזה שמערב פשטות ומורכבות, שמדמה שיחת-תודעה ריאליסטית לגמרי עם אם, שיחה הנעה תוך כדי כתיבתה. זהו טקסט המתעקש על שפת היומיום ועל צניעותו. השואל באופן מוצהר וכן באופן תת-קרקעי שאלות על עצם מהותו.

*

ובכן, מה היה ביום השנה למות אמך? מה הוביל אותך לקחת את העט ולשבת אל השולחן? האם הייתה זו הדרך לערב את החיים במוות, האם הייתה זו בפשטות הדרך להמשיך? וכיצד חתמת את השנה השנייה הזו, שתיעדת בפרוטרוט?

גיטלה אמי, הסוף מתקרב. למדתי לדבר אלייך מבלי שתעני לי. את כאן, קרובה כל כך. ואני אצטרך להשלים עם כך שעלי לעזוב אותך במנוחה. אם ארצה ואם לא.

"אבל בטרם אסיים, הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות – איזו הרגשה זו לכתוב ספר שלא כתבת? והאם לדעתך מספיק שלאדם תהיה אֵם כדי שיכתוב? בוודאי שלא. אבל צריך לפחות שתהיה לו אֵם כמוך".

מדוע חתמת את הספר בשאלות שנדמות כה רחוקות? הבטן מוחה על הבחירה בחוסר אינטימיות, אך האומנם בכך מדובר? מה הם האיחויים והפרימות שיש לעשות כדי לגשר על המרחק בין אם ובין בת שכותבת?

במהלך "סוף, והמשך", ויחד עם הספרים הנוספים בטרילוגיה, הכתיבה הופכת לנוכחת מאוד ביניכן – את כותבת בשמה, את כותבת אליה, את משוחחת עימה כבמעשה שגרה על כתיבתך, על הממד האתי של כתיבה בשמה, את משוחחת עימה על הכתיבה כאילו זה באמת אפשרי, את מכתירה אותה כמי שבזכותה הפכת לכותבת, לעתים רואה את עצמך כמי שהגשימה את חלומה הלא מדובר לכתוב בעצמה, ממציאה אפשרויות נוספות, נחלמות.
למעשה, הכתיבה הופכת, לנגד עינינו ממש, לזירה של אינטימיות בינך לבינה. ואולי האינטימיות הזו, קִרבת היומיום לאחר המוות סביב מרחב הכתיבה – הייתה בדיוק הבדיה, הייתה בדיוק הפיקציה הנדרשת.

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

[1][1] "אוטוביוגרפיה של שום אדם" - מצרפתית אירית עקרבי, הספריה החדשה, 2003 (במקור 1999), "ביוגרפיה קטנה של חלום" - Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003.

[2] מונח שטבע סרז' דוברובסקי Doubrovsky)), ואשר מתייחס לטקסטים המכילים מרכיבים אוטוביוגרפיים ומרכיבים בדיוניים באופן מוצהר ורפלקסיבי בטקסט עצמו.

The post "היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר appeared first on פה ושם.

---- ---- ----
לוּ היה צבע לאשמה הייתי בוחרת בסגול-חוּם, צבע שיש בו יופי אבל יכול להיות גם אפלה והוא קשור בגוף, כלומר יכול להיות לפעמים וריד, או סרעפת. הייתי בוחרת מונחים צמודים מכוח המטונימיה או המיקום שהתלבשו אחד על השני, בלתי קשורים, בוחרת מישהי שלא יכולה לזרוק כלום מן הבית כי אם זורקים מרגישים שמשהו חשוב מדי הלך, שהכול נאסף ונזרק ואין ממד לחסר.
---- ---- ----
התיישבתי מוקדם למדי, לצדי כוס מים ותפוח, שני הטלפונים מושתקים, ופתחתי את המחשב בנחישות, מתוך ההבטחה שאצליח להתרכז מבלי להכין  פעם אחר פעם תה או להיזכר במשימה שיש לעשותה מחר ואסור להניח לה להישכח בינתיים. אלא שמתחת לחלון, מול הכורסה שעליה ישבתי, השתהו בקולניות נער ושתי נערות סביב נקודה עלומה. הן צחקקו צחוק שכבר מזמן לא שמעתי, צחוק של טיפשות או פחד, ושוחחו עם הנער ששאל אותן, בתמיהה כועסת שמשכה את תשומת לבי, מדוע הן צוחקות. מה אתן צוחקות, שאל. שלושתם לבשו מדים. הן הביטו מטה ולא ענו, ממשיכות בלהג, והוא, שעמד על המדרכה הרחוקה מחלוני, ירד ממנה והמשיך בקו ההליכה המתוכנן, אולי נמנע מלהתקרב. לאחר כמה שניות הצטרפו גם הן אליו, מותירות את הנקודה מאחוריהן.

לבי החל לפעום בחוזקה. אולי חתול גוסס? אם כן, מדוע צחקו כך, ולמה הוא לא עזר? הרי אם אכן מדובר בחתול גוסס ודאי לא היו צוחקות, או שמא אני טועה, האם היו צוחקות לנוכח חתול גוסס? טיפסתי מעט על אדן החלון אבל לא יכולתי לראות דבר. לרדת? אם ארד לא אוכל אלא להתחייב לדבר שנמצא שם והבוקר יעבור בלי כלום והיום שפיניתי במיוחד מעבודה וסידורים וממרוץ החיים כדי שאוכל לשבת ולכתוב ייגמר ואצטרך למצוא וטרינר פנוי ודרך לקחת את החיה אליו ולהתלכלך. ומה אם אגלה שכבר לא ניתן לעשות דבר? והיצור ששם יגסוס לנגד עיניי ויהיה ברור שלא ניתן לעשות דבר למענו מלבד מה שלא אהיה מסוגלת לעשות?

ידעתי שלא אוכל לעשות כלום עד שארד למטה לבדוק. לקחתי מפתחות ויצאתי אל השביל אל המדרכה אל הכביש, התקרבתי בבעתה, הרחוב נראה פרוץ, רחב מאוד וצח, בָּמה שקהל בלתי נראה מביט עליה מן החלונות מאחורי תריסים מוגפים, מזגנים, וילונות. כאילו הייתי לילדה המרחב הפך גדול ומקיף, עלום ומסקרן, מפחיד ויפה, הוא היה שקט באותו רגע, העולם, ללא קול.

קיפוד. מאחורי המכונית החונה, בסמוך לגלגל, קיפוד יפה למראה, אפו כפתור מבריק, עיניו נוצצות, שביל של נוזל דק ומימי כבר כמעט יבש תחתיו, קוציו סדורים.
[...]

* את המשך הסיפור וסיפורים נפלאים אחרים מאת ניקול קראוס, דרור בורשטיין, נדין גודימר, נעמה צאל, שמעון אדף, מרית בן ישראל, אתגר קרת, רוברטו בולוניו, ארנה קזין  ועוד - אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה. 

להשיג בכל חנויות הספרים ובמיוחד בחנויות הפרטיות! 
וגם באתרים הבאים:
גרנטה באתר הוצאת רסלינג >>
גרנטה באתר "סיפור פשוט" >>

The post חֶסֶר appeared first on פה ושם.

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." 

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

הצילום על העטיפה: נועה צדקה

להזמנת הספר >>

The post לפעמים מאבדים אנשים appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.