תפריט
משתתפים: גלילי שחר, סדרה דיקובן-אזרחי ואורי ש. כהן. מנחה: עידן צבעוני / יום ג', 21/5/2019, 19:00 / בית עגנון, רחוב קלאוזנר 16, ירושלים
מבחר ביקורות במהלך החודשים האחרונים התברכתי בהתייחסויות נהדרות לרומן "נתן".
שמחה לספר שספרי החדש – רומן בשם "נתן", ראה אור בימים אלו בהוצאת כתר.
נתן הוא אדם מצליח שהסתבך בחובות, נקלע למצב של עוני, ומחפש עבודה בניו-יורק. הרומן מסופר מזוית זו, של אדם שכשל באמצע החיים ונהיה על סף חסר בית; איך העולם נחשף בפניו כך, איך הוא עצמו נחשף כך בעולם.
ביום שישי ה-24/2/17 ארצה על פיסקה מיוחדת במינה מאת ש"י עגנון (מן הנובלה "עד הנה") שבה מהפכים בשורשי הלשון העברית.
ההרצאה תתקיים במוזיאון תל-אביב במסגרת הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית.
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש
הוצאת רסלינג (סדרת ושתי) והמגדלור נרגשים לארח ערב השקה חגיגי
יום ד', 21/10, 19:00 > בהשתתפות גלילי שחר, עידן צבעוני, שמעון אדף ועדי שורק > נתהה ונגשש על הדבר היהודי-ישראלי, החמקמק, שמסרב להתמקם; מה אבד, מה לא עוד ישוב, ומה אולי יושב בקץ הימים? כמו כן, נשאל על מקומו של עגנון ביחס לתפר שבין מסורת למודרניזם. ננסה לבדוק את אופני ההתכתבות עם עגנון היום – בכתיבת ספרות ובמחקר. וכמובן - נדרוש ונדרוש בגרעין השפה של עגנון – איזו שפה הוא הוריש (מה המשמעות של ירושה כזאת, אם בכלל?), לנו, דוברי הישראלית הקשה, מהלכי הבטון המנוקב > הכניסה חופשית
יום א', 22/3, 19:30 תולעת ספרים מזא"ה 7 | ישתתפו: סלמאן נאטור, יהודה שנהב-שהרבני, קובי מידן, יונית נעמן, עדי שורק.
בין הנושאים שידוברו: איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו? | הבזקים של זיכרון טראומטי | פואטיקה של פליטות || מוזמנים ומוזמנות!
ביום שלישי בבאר שבע - השקה לאנתולוגיה "שתיים" של ספרות בערבית-עברית-עברית-ערבית צעירה ועכשווית
ביום ד', בתל אביב - השקה לאנתולוגיה "לשכון בתוך מילה" הרהורים וערעורים על זהות מזרחית
אשמח מאוד להתראות
לרגעים כמעט הוּתכנו זה בזה והיינו לאיש אחד. כמו פקעות יפות שעומדות להיפתח לשעות ספורות בלבד ואז להיכנע לצו הזמן. זו הייתה כנראה מעין סימביוזה שאיש מאתנו לא ביקש לעצמו, סימביוזה שעל סף העלמות, תת-עורית למחצה. מלחיצה. אבל באתה מידה לא מורגשת, אוורירית, דלילת חמצן. [קטע מתוך סיפור שפורסם ב"גרנטה" 02. ובנוסף מידע על אירועי-גרנטה בירושלים ובתל אביב]
"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה. זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו.
[הזמנה להשתתפות בהשקה לספר] חיפאיות, חיפאים, בואו ביום חמישי לערב
לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם באותו הזמן, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם. > אני שמחה לבשר שספר הפרוזה שלי "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור