חברות וחברים,
בתוך הימים הללו, ראה אור סיפור בשם ונציה שכתבתי מזמן וקיבל עתה פרספקטיבה נוספת שלא שערנו... הוא עוסק בשקיעתה של עיר, בקטטה שיצאה משליטה... הוא מתבונן בוונציה מתוך פליאה על הגדלות והקטנות האנושית. הוא מרחיק מכאן, אבל גם מחזיר – אני מקווה שמעט אחרת. מוזמנות ומוזמנים לקרוא אותו.

מחירו 25 שקלים והוא חלק מפרוייקט הקונטרסים המוקפד שעורך עודד מנדה-לוי בהוצאת תרסט.

אפשר להזמין דרך האתר של הוצאת תרסט או למצוא אותו בחנויות הספרים העצמאיות.

הנה גב הכריכה:

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים.

הפנקס שייך לסופרת A, אחת מהנעדרים הרבים שנעלמו עם ונציה. A הבחינה בהשפעה חדשה שאליה טרם התייחסו החוקרים: מוט הדיוקן-העצמי ('סלפי') כמקור לתקלות ולמעידות. המוט גרם כפי הנראה לפריצת הקטטה וליצירתה של מסת כבידה ממוקדת, ומשם כנראה הכול החל".

להזמנה דרך הוצאת תרסט >>

או, כמובן, אפשר לגשת לחנויות "סיפור פשוט", ל"מגדלור", ל"רידינג" ול"תולעת ספרים" הנפלאות בתל-אביב ול"מילתא" המיוחדת בירושלים, ועוד...

~ שלכן, שלכם, בתפילה ובדרישה לשלום החיים ~

The post ונציה appeared first on פה ושם.

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

תודה: למערכת הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה שמשמשת מודל של כתב-עת ספרותי שיש בו ריבוי. תודה במיוחד לדורית שילה, מיכל זכריה ויעל אברבוך שעזרו בדרכו של הסיפור. ממליצה בחום להרשם לניוז-לטר שנשלח פעם בשבועיים בימי חמישי.
עוד על המוסך >>

משתתפות.ים נוספים בגיליון הסיפור הקצר: מיכל בן-נפתלי, דרור בורשטיין, נועה מנהיים, מעין איתן, אודי שרבני, מעין גולדמן.
לגיליון כולו >>

"נכנסנו אל הים" יראה אור בשנה הקרובה כחלק מהספר "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", בידיעות ספרים, בסדרה "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג. עורכת הספר: מעין איתן.

The post נכנסנו אל הים appeared first on פה ושם.

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה

נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא

אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו

מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה

כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך).

אפריל 2005

2. 

את הקטע הזה כתבתי מזמן. מאז קישטו את צידך בגינה יפה ובכסאות נוחים, מאז נולדו לי שני ילדים, הם מוצאים לפעמים הנאה בדגים ששטים בבריכה, בחבצלות המים, בהאכלת יונים, בצל המועט שניתן בכל זאת למצוא. בעץ קטן שניתן לטפס עד צמרתו. הם אפילו נהנים להתרוצץ בבטן הפסל לזכר השואה ואינם מפחדים לפתוח סנטר או מצח בברזל המזדקר שם, זה שכתוב עליו "יזכר". הם, כמו עוד ילדים רבים, רצים על חתיכת הברזל הזו כאילו נועדה לרגליהם ולשעשועיהם, משתמשים בה בתור קורה, מגלשה, או מקפצה. ההורים החדשים מביטים בזה במבוכה. בחשש. הוותקים כבר כמעט אדישים לשימוש המשונה במרחב.

מדי פעם שואל אותי בני מה פשר היזכֹּר. אני עונה מה שיכולה. הוא מביט, מרצין קצת, וממשיך במרוצה.

הבטתי בך לפני כמה ימים. תראי כמה העיר משתנה, אמרתי לעצמי, וגם אנשיה הופכים ליותר גמישים – תראי עד כמה הצהרות נחרצות לא תמיד תואמות את המציאות. הנה, אפילו לי יש קצת מקום, בפינה הדרום-מזרחית שלך, לשבת על ספסל עם בני. ובכל זאת, רובך ריק וערירי ערירי וריק. ועדיין צר לי עלייך. ועדיין אני כותבת אלייך, כאילו תעני.

 אוקטובר 2013

קטע מספר 1 ראה אור במקור כחלק מ"אלף-בית תל אביב", תיירות פנים, ידיעות ספרים, 2005.

לאחר מכן, פורסם יחד עם ההערה המאוחרת בתוך מחזור 95 בעריכת אלון בר, ירדן בן-צור, ברק סלע, דני אפרתי, דפנה בר שילון; אחרית דבר ד"ר אילן יוסף ברקוביץ'. מהדורה ראשונה: 2013, מהדורה שניה 2021.  הוצאת דרור לנפש.

The post כיכר יצחק רבין appeared first on פה ושם.

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

           ^{יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015}

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

הם היו שתיים על גבעת הדשא בפארק השכונתי הקטן, האחת בשער ארוך מתולתל קלות, גלי הייתם אומרים, ישובה על ברכיה. השנייה בתנוחה אגבית, רגליה פרושות לפנים, ידיה נשענות לאחור, כבחור מלכותי, בתסרוקת חלקה קצרה ובלחיים שפורחת בהן אדמומיות מלהט הנעורים והתשוקה ותחתן שמיכת פיקניק דקה. הן שתו משקה כלשהו, אלכוהולי, בשתי כוסות פלסטיק, הוא-היא ישב עם חולצת כפתורים פתוחה מעל חולצת טריקו קצרה ומכנסי ג'ינס, היה ערב, ערב היה נמהלו השמים בדשא ובגוונים המשתנים.

טיילתי עם הגורים שלי לראשונה, דבשיים ושחרחרים, חוששים, סקרנים, זיכרונות המואזין הקרוב לצער-בעלי-החיים בירושלים עוד בתוך אפרכסותיהם, כך גם נביחות הכלבים המייחלים למגע אדם או לטיול בין הגדרות. הגדרות המפרידות בין החיים.

 ^{פסל ראש (ונוס), שרון פוליאקין, שמן על קנוואס, 2021.}

הנערה בשיער הארוך החום (כמה ארוך היה שערה, כמה חיות נעורים הייתה בו), כמהה אליהם ופתחה בפניהם את זרועותיה, והם הגיעו אל שתיהן, קופצים בין האחת לשנייה, בין האחת לשנייה.

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה.

נשארנו לנצח, אני, הן והכלבים (הכלבים נערמו בצד, עייפים) מתגוששות על מיטה גדולה, גופים ערומים בשלישיה, לנצח נשארנו נשארתי איתן, עם המילה נצח עצמה, עם החיוּת הגורית נערית הזו מחליפת המינים, כפקעות גדושות דייקנות הגוף נטול הקפלים והקמט, המתקמט ומתקפל אל התשוקה, רגל נוגעת ביד במרפק ב... לא ידענו את קצותינו.

כמענה חייכתי אל הנסיך חיוך קטן ולאחר שהכלבים הגזימו (הם קפצו בהתרגשות ונשכו לשער הארוך את האף) משכתי אותם מהן והלכתי לכוון בריכת הדגים המבויתים שם הציפור העצומה המשחרת להם כל היום, פורשת כנף מכנסת כנף, פוערת מקור, עומדת על עומדה בקלסתר חמור-מכונס כמי שאינו יכול לעוף הרחק וכבר יודע יותר מדי, ובכל זאת נצרתי את נצח הישארותנו זו בזו.

The post לָנֶצַח appeared first on פה ושם.

^{הדסה גולדויכט, שיעור כתיבה #1, 2005}

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה. משום הלילה, נכתבו המילים-אותיות-חפצים על רקע שחור ומשום שנתלו, התנדנדו קלות ברוח.
הכיסא דמה מעט לאות א' אך היא הייתה מרווחת מאוד וגופה צר: כיסא-אות מתנודד, עצום ופגיע.

כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות.

– לאחרונה המרחב בתוך הזמן הפך לנהיר ביותר, כאילו קיבל הזמן נפח.

– לפני השינה קראתי שהאות ו' היא רוח, בספר אחר האות ו' הומלכה בהרהור. יתכן כי היא זו שנדנדה את הדברים.

כל הלילה ידעתי שאני שרויה בתוך פסוק ומתבוננת בו מלמטה למעלה, בחַשְׁרָה, תלוי במרווחים עצומים של מדבר חושך ואור. כל הלילה ידעתי כי לוּ אתעורר לכתבו יפסק וישכח וכן – מתוך תחושה של מועקה ודחיפות – כי עלי להתעורר כדי לכתבו. אך חלק אחר התעקש להמשיך ולתהות על התנועה שבין האור והחושך, החושך והאור ולא לקום.
כך זה נמשך והלך עד שהופיעה איילה ומתחה את חוט הגבולות המתמוסס של השחר, להאכיל את כל החיות המחכות בסיפורה.

*

המלחין חיים רחמני הלחין את הטקסט ושר ברגישות מיוחדת. מוזמנות.ים להקשיב: נכתב בחפצים, שיר מולחן >>

*

"סְפָר" הוא כתב עת חדש בעריכת אלעד נבו ודביר צור. דברי המערכת מתייחסים למשבר הקשה וגם להזדמנות שהספרות העברית מצויה בהם בימים הללו. אולי זו תחילתה של שיחה חשובה על קריסת המרכז הספרותי בעברית ועל השינויים הגדולים שהשדה הזה עובר.
מבחינה פואטית כתב העת כרוי-אוזן למצבי ביניים שבעיניי הם חיוניים ומרתקים. כך כתבו העורכים: "הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שנכיר בו, שנתקרב ושנגע בו, ומאותו רגע תחום חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים."

חלק מן החריגה שמציע "סְפָר" הוא הקישור בין ספרות ומוזיקה, דרך לחנים שחיים רחמני חיבר בהשראת הטקסטים השונים. בניגוד למקובל, גם הפרוזה משמשת כמוליך וכבסיס למוזיקה של רחמני ולא רק השירה.

עוד משתתפים : מיכל גוברין * עמית הכט * נורית זרחי * עמיחי שלו * עודד וולקשטיין * עילי ראונר * נמרוד ברקו * חביבה פדיה * דניאלה כרמי * אלמוג בהר * עיליי אשדות * אלעד נבו * דביר צור * אסיף רחמים * שרון אס * טל ניצן * עידן צבעוני.

מדברי העורכים: "אנו מעוניינים להצביע על אפשרות של חריגה, המתהווה ביתר שאת כיום, עת השוליים נעשו למרכז הספרותי. קרנה של הספרות הפופולרית יורד והלהט לספרות נותר נחלתם של מעטים. כך מוסטים השוליים אל המרכז. אנו עדים לפריחה יצירתית אדירה שלצידה מפלה חברתית אכזרית. 'סְפָר' מבקש לתת מקום לטווח שבין מרכז לשוליים אלה. איננו יוצרים תנועה חדשה, אלא מאספים קולות קיימים, חלקם בולטים ומוכרים, חלקם חדשים, ומתוך הצבתם זה לצד זה מתקבלת שזירה ייחודית, תמונה מרובת מימדים של מרחב ספרותי, שאולי יצליח לחשוף את הפחות מוכר, ועל כן להפוך לבסיס למוכר ולידוע".

פרטים נוספים, עלעול, הזמנה והפניה ללחנים >>

The post נכתב בחפצים appeared first on פה ושם.

לזכרה של המשוררת אלזה לסקר שילר
מתה חסרת כל בחורף 1945 בירושלים

הַמַּלְאָךְ אֵינֶנָּה אֶלָּא גּוּף מְכֻסֵּה בֹּץ עַתָּה, הִיא נִכְפְּפָה בְּקַרְנוֹת הָעִיר, כְּנָפֶיהָ בְּלוּיוֹת סְחָבוֹת, עֵינֶיהָ דָּהוּ. מִבַּעַד לַעֲכִירוּת הָעַיִן הַכְרוֹנִית, דָּוִד ובִּלְעָם, בַּת שֶׁבַע וְהַשּׁוֹשַׁנָּה, הַנָּסִיךְ הַמִּצְרִי יוֹסֵף נִדְמוּ לַחֲבוּרַת נוֹדְדִים קְלוּשִׁים שֶׁכָּשְׁלוּ מִלְּהַגִּישׁ לָהּ שׁוּב אֶת יָדָם וּבָהּ בָּעֵת לֹא עָזְבוּ אוֹתָהּ לְרֶגַע. הִיא שֶׁיָּכְלָה לָנוּעַ בֵּין כֻּלָּם, נתְמוֹטְטָה עַל הַמִּדְרֶכֶת (הַתְּעוּפָה קָשָׁה מִן הַהֲלִיכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַנְּפִילָה עַזָּה וּלְעִתִּים קָשָׁה מִנְּשֹׂא. מַלְאָךְ זָקֵן שֶׁפָּגְשָׁה פַּעַם בְּבֶּרְלִין סִפֵּר לָהּ עַל כָּךְ אֲבָל הִיא – צְעִירָה, נִרְגֶּשֶׁת, נִלְהֶבֶת מִכֹּחַ הַתְּעוּפָה, דָּחֲקָה אֶת דְּבָרָיו הַרְחֵק מֵאָחוֹר). הִיא נִשְׂרְפָה בְּאֵשׁ הַשֶּׁלֶג הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְמוֹטֵט עָלֶיהָ כְּנוֹצוֹת עוֹרֵב בִּירוּשָׁלַיִם.

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים. הִיא לֹא בִּקְּשָׁה לִזְעֹק שֶׁהָעִיר מַלְאָה מֻטֶּה וְהָאָרֶץ דָּמִים, אֶלָּא לְשׁוֹרֵר לָהּ אֶת מִלּוֹת הַהִתְגַּלּוּת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַמַּרְאוֹת הַנִּפְלָאִים, שֶׁל הַתְּנוּעוֹת הַבִּלְתִּי שְׁגוּרוֹת, שֶׁל פְּנֵיהֶם הַחַיָּתִיִּים הַדּוּ-מִינִיִּים הַסּוֹתְרִים שֶׁל הַהוֹלְכִים וְהַבָּאִים, שֶׁל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים, שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ וְשֶׁל יְדִידֶיהָ, הַמַּלְאָכִים.

מֵעָלֶיהָ הָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ לִנְסֹק. הָיוּ שֶׁרִחֲפוּ בַּדְּרָכִים מִבְּלִי לְהִנָּזֵק יֶתֶר עַל הַמִּדָּה מִן הָאוֹר אוֹ מִן הַחֹשֶׁךְ, אֵלּוּ שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָאִזּוּן בֵּין הַחֲלָקִים. וְאִלּוּ הִיא, בַּשָּׂפָה הַזָּרָה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהַדְבִּיק בְּחֶסֶד הַמָּעוֹף וְאִלּוּ הִיא, שֶׁבִּקְּשָׁה לִמְצֹא אֶת הַסֵּפֶר כְּאֶרֶץ, וְאִלּוּ הִיא, שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַחֻקִּים (יֵשׁ לִגְוֹעַ בְּסוֹף הַהַלֵּל וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ אַחֶרֶת, כְּעֵשֶׂב אוֹ כְּפַרְפָּרִים) נֶאֶחְזָה בְּחוּט הַחַיִּים וּמָתְחָה אוֹתוֹ כְּחֶבֶל לוּלְיָן, לְהִתְהַלֵּךְ בְּכָל הַקְּצָווֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים.

לְבַסּוֹף הָיוּ עֵינֶיהָ אֵפֶר שֶׁלֹּא שָׁכַח אֶת הַדְּבַשׁ וְהִזִּיל דְּמָעוֹת עֲכוּרוֹת אֲפַרְפָּרוֹת, כַּמָּה חֶלְקִיקִים הָיוּ בְּתוֹכָן. לְבַסּוֹף הִתְכַּנְּסָה בְּתַכְרִיכֵי כְּנָפֶיהָ הַבּוֹצִיּוֹת, לְבַסּוֹף נֶאֶטְמָה לַקּוֹלוֹת הַמְּבָרְכִים שֶׁנִּתְבַּיְּשׁוּ, לְקוֹלוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁנִּשְׁתַּכֵּחַ מֵהֶם כֵּיצַד לְטַפֵּל בְּאֵם גּוֹסֶסֶת,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לָהֶם נַהָגֵי הַפְּרֵדָה,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בָּרְחוֹב מִבְּלִי מֵשִׂים.

 

* מתוך נכתב בחפצים, ספר בכתובים.
פורסם בכתב העת "מאזניים" גיליון דצמבר 2020 בעריכתה של מיכל חירותי. חלקו מוקדש להכרות עם לואיז גליק, לפרידה מנתן זך ומיהושע קנז. חלקו האחר מסות, שירים ופרוזה, מאת איתן בולוקון, נוית בראל, מרדכי גלדמן, מיטל זהר, מתן חרמוני, משה סקאל, חיים פסח, ערן צלגוב, עפרה שלו, מתי שמואלוף, עדנה שמש ואחרים. לנוכח תחושת חילופי הדורות כתבה מיכל חרותי: "אני לא מתחברת לקולות המספידים את הספרות העברית [...] היופי קיים, רק העיניים לא תמיד רואות". ונדמה שהגיליון הזה, שחובר לבמות ספרותיות נוספות שהופכות להיות מיוחדות ויקרות, מוקדש לכך – לאפשר לעיניים לראות.

את אפי ואמיר פגשתי כשהשתתפתי בתערוכה של "המקרר" (2017) שם הצגתי את מיצב-הכתב "המבקש לחם" בו הופיע הטקסט "אלזה" לראשונה. העיסוק שלהם בחסרי בית בעיר מגוריהם בריסל קרוב לליבי, וכך גם עיסוקם במצב המשונה של בתים חסרי-בעלים באלבניה – בתים שנעזבו במהלך בנייתם שאותם תעדו ביצירה Housewarming. המבנים משקפים באופן ארכיטקטוני מעורר מחשבה נוודות גדומה בעידן "גלובלי" וחלומות לא ממומשים.
וכך כתבו אפי ואמיר:

It is a phenomenon typical to countries so called “in transition”, where mass immigration to European countries has been going on during now more than two decades. This visually striking phenomenon can be encountered in different degrees of intensity throughout the Balkan region, while in every area it has its own particularities and is revealing of specific local cultural, societal and historical issues. In the Albanian case, if not in all cases, it is a phenomenon strongly related to emigration, as these houses are built with money sent back home by people who left the country. They are usually destined to be inhabited by these same emigrants, and their construction is often abandoned, for good or for long periods as the ex-patriated stop sending money due to financial difficulties in their host countries or simply because they drop the idea of return. The frozen un-finished houses, placeholders of ‘home’ are left then suspended between past and future, a construction and a ruin, an idea and its concretisation, the perfect transitory site.

The post אלזה appeared first on פה ושם.

נתן. בלילה כמעט שלא ישן. הריאיון הגדול שציפה לו למחרת העצים את חריקת קורות העץ מתחת לשטיחים, חריקות זעירות של חומרים שאינם מפסיקים לנוע, להתגושש זה בקצותיו של זה, להתכלות, להתחרקק בחרקוקים שלא ניתן לשמוע אלא בדמדומי אי-הירדמות, כאשר תדרי חשמליות ותחתיות מודגשים וכל מכונית מרעידה את ההכרה, שעה שזמזומי עמודי חשמל אוטמים את האוזניים וציפורים מגרגרות גרגורים משונים, מדובבות את שחור הלילה בינן לבין עצמן, לעיתים בקריאות משונות, תמוהות, כאילו ננערה בהן איזו תובנה קשה שהעיפה אותן אל משך הידוע רק להן. המקרר רעד וקרקש רעד וקרקש. בין לבין הודיעו פרסומות בטלוויזיה (שנתן פתח כדי לתת לעיניו על מה לשהות) על טעם חדש של דונט – דונט בטעם אפרסק, או משהו דומה. אחר כך הודיעו על כדור חדש שעוזר לשינה ומשלים את זה שעוזר להרגעה ואינו נוגד את זה של הדיכאון, ששיניה הצחורות המסודרות במפגיע של השחקנית הודיעו עליו בחיוך עולץ וקפוא. פיצוץ הבליח ושקט. אגזוז או ירייה. התחתית עברה והרעידה את הבית רעדה קלה שגרמה לשטיחים מקיר לקיר להיראות לרגע – מן המצב של השכיבה על הספה, מן הקִרבה הזו לתחתית ומן הזווית הצדדית של השכיבה – כחיה מתמתחת שגופה נרעד בעונג או באימה. הקורות המשיכו, שולחות מיחושים זו לזו, חורקות עיני עץ גדום, משתלבות בקריאות תנשמת, בנשימות סנאים ישנים. לפתע לא ידע נתן אם חם או קר. אם קר או חם. כנראה נרדם לרגע וחלם שכתם גדול התפשט על הרצפה, ולא ידע אם ניתן לנגב אותו – אם הוא קר או חם. בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

The post בטלויזיה ראו אישה יפה עצובה appeared first on פה ושם.

טקסט אוצרות

Adi Sorek
He who seeks bread

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. מיכל הקיבול של העגלה עבר שינוי והיא כבר אינה מתפקדת כרגיל. לצד העגלה תמונה ובה שורת שיר שהיתה חקוקה על קירות בית בדמשק. הבית פורק ונמכר בשנות ה-30. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים, פרגמנטים וציטוטים המתייחסים למצבי עוני וחוסר-בית במסורת ובספרות היהודית. הם מערבים מארג תרבותי שנוצר בהוויית גלות ייחודית, עם המתקיימים במרחב היום-יום כגולים ביחס לחברת הצריכה וערכיה. והם מבקשים לאפשר תשומת-לב ואחריות לאותן דמויות שדבר-מה בחייהן נעצר והחל לפעול אחרת. מן הצד עורב משקיף על שברי המילים וערֵב להן, דר-רחוב קדום וגם עכשווי. נוכחותו רומזת לקשר בין פעולת הליקוט של הפתקים, מעשה הכתיבה עצמו ואיסוף שאריות.

כולל: עגלת קניות חתוכה, קרטון, אזיקונים, ערימות נייר, טקסט, שקיות ומנורה שולחנית; עורב עשוי פלסטיק; תמונה-שיר המכונה "מגן". 

תודות: האמנית מודה לענבל הופמן על עזרתה במחשבה ועל השאלת עגלת הקניות החתוכה;  לרלי דה פריס על תיעוד המיצב; לד"ר חביבה ישי על עזרתה בתרגום השורות מערבית לעברית.

         

מתוך ערימת הכתב

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה בוהקת מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צדית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

                                                                                            דרום רחוב אבן-גבירול, 2013

הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה ששיית בירות. עיניו כחולות, שיערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

                                                                                                            רחוב לסקוב, 2016

בגינה הזו, התמקם מישהוהי. היא בחרה כמקום מושבו את שולחן האבן היצוקה המזרחי, הרחוק מהכביש הסואן. היה לה גם אוהל בשלב מסויים. הואהיא ישבו שם במשך ימים על ימים עטופים במעין מסכת אב"כ עתיקה ופוררו משהו, הכל התפורר לה בין הידיים ונערם סביבו על הדשא אולי בשקיות, מפורק מפורק לגמרי ועסוק כל היום ליד שולחן האבן הזה והטריטוריה שיצר שם. אני מחפשת משהו שאולי כתבתי סמוך יותר לזמן המצאותו שם, כי בזמן ההתהוות של הממלכה הזו המורעלת שבה הוא ישב בשקט שלה ופורר (והשיער הקלוש עד הכתפיים השחור הזכיר את מייקל ג'קסון בסוף חייו וגם האף שנשר) ובזמן ההתהוות הזה אמרתי לעצמי שעלי לכתוב על זה שלא יעלם המהלך שנוצר שם, שלא יעלם מהראש כי מצאתי את עצמי מגוננת עליה, הלב נכמר אבל גם לומד ממנה דרך לפעול במרחב שאינו שלך כאילו הוא שלך, בלי שום שאלה והיא הייתה שם עם האוהל בהתחלה אחר כך רק עם השקיות כל הזמן עם המסיכה כל הזמן הרבה ימים, לבטח שבועיים...

שרונה, 2012
                                    [תקופת הביניים שבין הבסיס הצבאי וחניכת מתחם הבילוי והקניות]

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויית שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להלקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

                                                                     בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

אישה יושבת וכותבת ללא הפסקה על מחברות הנערמות בארגז פלסטיק שקוף שמצוי תחת רגליה. כיצד היא סוחבת אותו ממקום למקום? פעם נהגה לעמוד על אי-התנועה הסמוך לרמזור ולומר דבר מה על הכסף ועוד כסף, כל המרוץ הזה לכסף שסביבנו באנגלית שחורה, רכה. קראנו לה דבורה. דבורה הנביאה. דבורה המביאה לקיומנו מילֶי מילים. לאחרונה נפצעה אוזנה והיא חבשה אותה וחדלה לכתוב. היא יושבת ימים על הספסל וממתינה. ראשה עטוף בכובע קורדרוי ירוק שבו פורחים פרחים צהובים-דהויים. גופה עטוף שמלות-בדים-טלואים בגוונים תואמים. למה היא ממתינה?
                                                           
                                                                        רחוב יהודה הלוי פינת רחוב קרליבך, 2017

העורבים כושלים תחת מעמסת זכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

                                                                                    קריית ספר, 2015

עורב, ניירות, עלי זהב ואדמה / צילום: מירב גביש

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב"
                                                                                                רש"י על בראשית כח' כ

"ואין מיתה אלא עניות, ומיתה של עניות [...] לא תהיה בסתר [...] אלא בגלוי, לעיני העם, שעני חשוב כמת. ויש עניות בכיסוי מעיני בני אדם. ויש עניות לעיני הכל [...] והופכים ירוקים כמתים"
                                                                                   
                                                                                    זוהר, משפטים
                                                                                    תרגום לעברית מארמית זוהרית;                                                                                                 מהדורת "נהר שלום"

"אכל [...] במושג אכילה שני עניינים, העניין האחד הוא אבדן הדבר הנאכל וכליונו כלומר הפסד צורתו תחילה, והעניין השני גִּדּוּל החי במה שאוכל מן המזון, והתמדת קיומו בו, והמשכיות מציאותו, ותקינות כל כוחות הגוף בו. [...] ולפי העניין האחרון הושאל לשון אכילה למדע וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר."

"אכל [...] ת'ם אן אללגה לחט'ת פי אלאכל מעניין, אלמעני אלואחד הו תלאף אלשי אלמאכול וד'האבה אעני פסוד צורתה אולה, ואלמעני אלאכ'ר נמי אלחיואן במא יתנואלה מן אלגד'ה ודואם בקאיה בה ואסתמראר וג'ודה וצלאחיה' קוי אלבדן כלהא בה. [...] ובחשב אלמעני אלאכ'יר אסתעיר לשון אכילה ללעלם ואלתעלם ובאלג'מלה ללאדראכאת אלעקליה אלתי ידום בהא בקא אלצורה אלאנסאניה עלי אכמל  אלחאלאת כדואם אלג'סם באלגד'א עלי אחסן חאלאתה."

                                                הרמב"ם, "אכל", מורה הנבוכים – דלאלה אלחאירין,
                                                מהדורה דו-לשונית; תרגום מערבית-יהודית בידי יוסף קאפח

דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי                      עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לַעֲשִׁיקֵי                   עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא             עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְשִׁפְלֵי דַעְתָּא           עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְמַכִּיכֵי רוּחָא            עֲנֵינָן

                                                            פיוט ארמי; משורר אינו ידוע.

"מצאתי את עצמי פתאום בלא מזון ובלא מקום ללון. הייתי מהלך בלילות מגן לגן ומספסל לספסל וסומך ראשי על מסעד הספסל ומנמנם. לימים עזרתי עוז ונשתטחתי. כיוון שנתנמנמתי בא שוטר והקים אותי והתרה בי שאם ימצאני שנית שוכב על ספסל שבגן יביאני בית האסורים. תאוות השינה הייתה גדולה מאימת השוטר. כיון שהלך השוטר חזרתי ונשתטחתי".

                                                                        ש"י עגנון, "יום אחד", תכריך של סיפורים

מגן

טקסט אוצרות #2
פרגמנט מתוך שיר

שיח' מחמד רבע אלמכארם; המאה ה-10 [משוער]
עזרה בתרגום מערבית ד"ר חביבה ישי
התרגום מילולי, ללא המשקל והחריזה במקור

השיר נכתב על קירות חדר-אירוח בבית משפחה אמידה בדמשק, שנבנה במהלך המאה ה-17. לפני כמאה שנה פורק החדר למרכיביו ונמכר לידי סוחר אמנות שחי במנהטן. החדר – צבעי קירותיו דהים; נסיבות התפרקותו ושינועו מערבה אינו נמסר; שיריו אינם מתורגמים בחזית הדברים – מוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן.

מילים:

بیت المحامد والمفاخر والندی
                               دامت بک الافراح تهتف سرمدا

شادتک اید المجد في شرف العلی
                                         للائذین حمي یصون من الردی

                                       *
                                         בֵּית  הַמַּעֲשִׂים  הָרְאוּיִים  לַשֶּׁבַח  וְלַהִתְפָּאֲרוּת

                               [מִי יִתֵּן וְ]לָנֶצַח  יִהְיוּ  בְּךָ  הַשְּׂמָחוֹת  וְהַהִלּוּלִים                          

יְדֵי  הָאֲצִילוּת  רוֹמְמוּךָ  לַמַּעֲמָד  הַנִּכְבָּד  בְּיוֹתֵר

                     לְאֵלֶּה  הַמְּחַפְּשִׂים  מִקְלַט  מְכְּלָיָה  תִּהְיֶה  [אַתָּה]  מָגֵן

The post המבקש לחם appeared first on פה ושם.

כה אשמח שתקראו בו ותעזרו לי להפיץ את שמעו.
ראו מטה את גב הכריכה, קישור לדף הספר ועוד.

~ הספר נמצא בכל חנויות הספרים הפרטיות (הנפלאות) ובכל רשת צומת ספרים. הוא לא נמצא בסטימצקי בשל ויכוח עסקי בין כתר ובין סטימצקי ~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 "נתן" מאת עדי שֹורק >>
גב כריכה:
נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית, שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) - זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קישור לראיון ב"ספרים רבותי ספרים" עם ציפי גון-גרוס, גלצ >>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"פרוזה חד-פעמית שמצליחה לרגש ולעורר מחשבה בה-בעת" – קישור להמלצה, ציטוט ותמונה מיוחדת מאת צוות "סיפור פשוט" >>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בקרוב: ראיון רדיו בתוכנית "מה שכרוך" עם שירי לב-ארי וענת שרון (רדיו "כאן תרבות") יום ה' 1.11.2018 בשעה 12:00
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עורך הספר: עודד וולקשטיין
מספר עמודים: 182

The post "נתן" appeared first on פה ושם.