20/6/2023 יום ג' 17:00, אוניברסיטת תל אביב, בניין גילמן, חדר 496. 
אי-מהות, על כתיבת האמהי אצל אבות ישורון וז'ורז' פרק
הרצאה במסגרת כנס NAPH לספרות ולתרבות עברית. הכניסה חופשית.

26/6/2023, יום ב', 19:30, ספריית בית אריאלה, תל אביב. 
מדברות על כסף – עדי שורק בשיחה עם הסופרות תמר מרין ותהל פרוש
שיחה ספרותית על נושאים בוערים דרך יצירה עכשווית. הכניסה חופשית.

11/7/2023, יום ג', 14:15, אוניברסיטת תל אביב, בניין גילמן, אולם אטינגר בקומה 1.
אנשים ומלאכים – מחווה למיכל רובנר
הרצאה בכנס "מלאכים בשמי תל אביב", התכנית לפוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב. לפרטים לחצו כאן >>

14/8/2023-10/7/2023, ימי שני, 12:00-10:00, ספריית בית אריאלה, תל אביב. 
חיים בפרגמנטים
סדנת כתיבה – ממואר – בהנחיית עינת יקיר ועדי שורק. 6 מפגשים. לפרטים לחצו כאן >>

דימוי בשער הפוסט:

 Odilon Redon, The Chariot of Apollo (French, Bordeaux 1840–1916 Paris)

    ,Dimensions: 26 x 32 in. (66 x 81.3 cm) Medium: Oil on canvas, Anonymous Gift, 1927

,Metropolitan Museum Accession Number: 27.29

The post קיץ 2023, הזמנה לכמה אירועים ולסדנה אחת appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

"אחד על אחד": שיחות אישיות עם כותבים ועורכים מובילים ומובילות

יש לכם רעיון לתסריט, סיפור קצר, ספר ילדים, מחזה, פזמון, סדרה, או רומן? בואו לפגוש 3 כותבים מובילים לשיחה בה תקבלו משוב על הרעיון.

המומחים: מנחי סדנאות הכתיבה של בית אריאלה, מו“לים עצמאיים, עורכי כתבי עת, מפיקי טלויזיה, תסריטאים, מחזאים, וכותבים נוספים.

רשימת המשתתפים: ניר ברעם, דקלה קידר, עודד וולקשטיין, יונתן לוי, ג'ייסון דנינו הולט, גיורא יהלום, ענת עינהר, עדי שורק, אילנה ברנשטיין, טל מילר, שירה חפר, אדוה בולה, עינת יקיר, אלכס אפשטיין, צרויה להב, יותם שווימר, נעה ידלין, עינת וייצמן ושמעון אדף.

לאחר סגירת ההרשמה הנרשמים יקבלו טופס לבחירת המומחים שאיתם הם רוצים לשוחח (בחירת המומחה תהיה על בסיס כל הקודם זוכה)

פרטים והרשמה >>

The post פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה appeared first on פה ושם.

The post מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022 appeared first on פה ושם.

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סיסמה:

The post מוגן: מרחב העיון של מרחב כתיבה appeared first on פה ושם.

מחזור חדש של סדנת "מסה וממואר" בהנחייתי בבית הספר המקוון לכתיבה "בַּיִת, סֵפֶר". מוזמנות ומוזמנים בחום להצטרף ולהעביר את המידע לידידים. הסדנה מתאימה במיוחד למי שרוצה לבדוק כתיבה בסוגות של מסה וממואר וגם למי שמצוי/ה בתהליך כתיבה ויכולה/ה להיתרם ממסגרת של שמונה מפגשים מקוונים מרווחים (פעם בשבועיים) לשם משוב, שיח והשראה. ימי ד' 17:00-18:30, מפגש ראשון: 24.3.21.קבוצה קטנה, מספר המקומות מוגבל. הנה הפרטים:

סוגות המסה והזכרון (מֶמוּאָר) הן מרחב כתיבה מיוחד של התנסות, תהייה ותעייה ולעיתים גם מחוז מאופק, בוקע-לב, של התרסה וקינה. המסה והממואר נוטות לשזור זיכרון אישי בזיכרון תרבותי, פוסעות בשביליו הלא פתורים של ההרהור ויוצרות זיקות בין הפואטי וההגותי. הסדנה תלווה כתיבה עצמאית של המשתתפות והמשתתפים. מתוך כך נארג בכתיבתם המופתית של וירג'יניה וולף, שארל בודלר, ולטר בנימין, ז'ורז' פרק, נטלי סארוט, לידיה פלם, רוברט ואלזר, לאה גולדברג, ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב, סלמאן נאטור וטא-נאסי קואטס; לצדם נפנה לכותבות וכותבים בישראל ובעולם הפועלים כיום.

• הסדנה מתאימה לכותבים מתחילים ומתקדמים, כמו-גם ליוצרים בין-תחומיים.
• הסדנה תעודד להעז התנסויות חדשות, לצד פיתוח טקסטים בהתהוות.
• הנרשמים יקבלו שני ספרי יסוד שילוו אותנו, הכלולים בעלות הסדנה.
• להרשמה אנא שלחו את שמכם בצירוף מספר טלפון, לכתובת: bayit.sefer@gmail.com, ולציין בנושא: לסדנת מסה וממואר.
• עם סיום הסדנה תהיה אפשרות להצטרף לסדנת המשך לשם שמירה על רצף כתיבה מוזמנות.ם לפנות אלי בשאלות / התלבטויות וכדומה: כתבו אלי >>

הספרים המלווים ולטר בנימין,"פרויקט הפסז'ים" (רסלינג) לידיה פלם, "איך רוקנתי את בית הוריי" (ושתי-רסלינג)

עלות וזמנים עלות כוללת את הספרים המלווים. 8 מפגשים מקוונים בני שעה וחצי, פעם בשבועיים. ימי רביעי, 17:00-18:30. תאריכי המפגשים: 24.3, 7.4, 21.4, 5.5, 19.5, 2.6, 16.6, 30.6 לאתר "בית, ספר" >>

The post סדנת מסה וממואר: זיכרון, התבוננות, הרהור appeared first on פה ושם.

בתוך מקרר תת-קרקעי ענק שפג תוקפו, ואשר שימש את השוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל אביב, יערכו התנסויות כתיבה מונחה, שישאבו השראה מין המבנה הייחודי ומעבודות האמנות המוצגות בו במסגרת ה'מקרר – אמנות מתחת לאדמה'.

מתוך שהיה בחלל התת-קרקעי נבדוק מרקמים, קיר סדוק, דבש (שתשפוך מיכל נאמן) נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? מה משאריות החיים שהיו, מה ממה שמתוכנן, מה מן ההזיה על המקום, על גולמיותו, על אפשרויותיו -  נתכוון אל נזילות בין סוגי חומרים, ונשרטט במילים את מה שבין כתיבה, תמונה, תהיה.

מתוך כך נקרא מעט מתוך ולטר בנימין, אבות ישורון, מרגריט דיראס, ז'ורז' פרק.

 ~ ההשתתפות מהווה תמיכה בפרוייקט "המקרר" ~

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג

'טיוטות בחלל אורבאני' הנו חלק מסדנאות הכתיבה והקריאה של "סיפור פשוט"

ומתוך אירוע 'מקרר – אמנות מתחת לאדמה', של איריס פשדצקי, גילי זיידמן ועמרי בן ארצי; כחלק מ'עושים אמנות – אוהבים אמנות'

שני מפגשים בני כשעה וחצי. ניתן להירשם לאחד מהם או לשניהם יחד. בכל מפגש נתמקד בזויות שונות ויתקיימו תרגילים שונים.

יום ו', 29/5/15 – 12:30-11:00; 15:00-13:30

עלות : 150 ש"ח למפגש אחד

280 ש"ח לשני המפגשים

 >> הרשמה ופרטים נוספים בהדסטארט של המקרר >>

לשאלות: "סיפור פשוט", טל' 03-5107040

The post כתיבה במקרר appeared first on פה ושם.

מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.
-------

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! - הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

בדומה למרסל פרוּסט בתחילת הזמן האבוד שלו, ואולי מעט כמו ז'ורז' פרק, בהגיג "המיטה" (בספרו "חלל וכו'") – מובילה אותנו זופיה ר' מן החלום אל הערות, מן הערות לחלום, משבשת את קווי התפר של המציאות, לא רק בין דמדומי ההכרה, אלא גם בין הווה ועבר. חלום בתוך חלום, חלום-עבר החוזר לפתע ומשחזר אף את הוויית השינה מאז – את הגוף שישן לצידה, את ריחותיו, את מזגו, את עצם נוכחותו, נוכחותה של לוצינה, נוכחות החיים במלואם.

ספרה המיוחד של רומאנוביצ'ובה, כמו קרא לעברי מבין מאות ספרים על המדף בחנות, כבש אותי אליו בעדינות המופלגת של תנועתו.
אין שם דרמה, לפחות לא ברוב רובו של הספר (לקראת סופו הדרמה כן נדרשת לה, לרומאנוביצ'ובה, משום מה, כאילו הייתה הדבר היחיד שיכול היה לקטוע את עדינות הכתיבה ולהביא את הספר אל סופו). לאורך הספר הדרמה פתוכה בין השמשות, חבויה כמחשבה, כידיעת החיים על פי סיפור, כחברוּת נעוּרים שחלפה, כחיים שלא תוכל לחיות בחיוניות. לא היא ולא לוצינה.

החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?
היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?

ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה, כל הטווח הזה, שבו הרגל מגששת למצוא מאחז יציב ונפרדת מן הענן הרך או המטלטל של ההזיה.
מוביל לשם ומלווה – החלום שנחלם אז, שנחלם היום, שמתעוררים בו פעמיים: פעם אחת לפעם, פעם שניה לעכשיו, שמפענחים את הווצרותו מחדש דרך קולות הרקע של הגשם שירד בדיוק בזמן ההרדמות, מבעד לנביחת הכלב, קולות ששימשו, בתיווך החלום, פס קול מחודש לחלום ההוא, מאז.

בהקשר של עבודת כתיבה עם חלומות, ניתן לראות כיצד המעבר מערוּת לחלום וחזרה – מאפשר עושר מיוחד, המאיר את החלום באופן שקושר אותו אל המציאות והשופך את אורו חזרה אליה. במקרה של "המעבר בים סוף", משמשים קווי התפר עצמם, בין המציאות לדמיון, כמיטונימיה – תמונת ראי מוקטנת – לעצב ולתחושת הפספוס של הדוברת; חיים שהופקדו בבקבוק, כמגילת סיפור, ולא הצליחו להמשות (להתעורר לחיים) אפילו משניצלה היא עצמה בגופה וחיה לכאורה חיים שלמים.
ואולי ניתן אף לחשוב עלינו (החיים עדיין בצל המלחמה, שאינה משתחררת מה' הידיעה) כאותה חולמת אבודה.

"[...] החלום עיקל לעצמו את רחש הגשם הדולף, שגבר כנראה רק לאחר שכבר נרדמתי, כי לולא כן הייתי שמה לב אליו, לגשם הזה שכמעט הפך לסערה, והייתי חושבת על מסעה של לוצינה ומתעצבת. החלום אף ניצל לטובתו את רוח הפרצים, שמייללת בחדרי באופן מרגיז כל-כך, רוח מערבית שנושבת מהאוקיינוס ישר לחלוני [...] ואז, ברגעים האלה, מופיעה התהלוכה הסמויה ההיא וצועדת מחלוני שאינו אטום כהלכה אל דלת חדרי, שאף היא אינה אוטומה, ונשמע דשדוש בלתי פוסק של המוני רגליים, ונחשול של נשימות, אנחות, מין תלונה רוטטת, מציף את החדר [...] ואף זאת ניצל החלום לטובתו, שמישהו חצה את הרחוב בחפזון מאימת הסערה, והרי כל אחד יודע איך קול צעדי אדם בלילה עשוי להיכפל ולהתעצם. וכאילו לא די בפעלולים האקוסטיים האלה, נשמעו בסמוך גם נביחות של כלב. זאת אני יודעת בודאות, כי כשהתעוררתי ודעתי הצטללה לחלוטין, עוד הספקתי לקלוט את קול הנביחות ההן, הנדירות בעיר, אותן ואת הצעדים, לפני שהתרחקו ונדמו."

>>  הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת בעריכת אילנה המרמן, בתרגומה של עדה פגיס.

פרטים על "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית >

The post על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר בים סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה appeared first on פה ושם.

מוזמנות ומוזמנים להפיץ, ליידע וכמובן להגיע, אשמח מאוד להתראות,
שלכן-ם,  עדי

לכבוד צאתו לאור של "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס, תתקיים ב-15/9 השקה חגיגית ב"סיפור פשוט".
הסופרת אילנה ברנשטיין תדבר על "בגלל המוזיקה", המשוררת והמתרגמת לי עברון ועקנין תדבר על תרגום קולח לעברית,
החוקרת והמתרגמת מאיה מיכאלי תדבר על עדויות בדיוניות לשואה ואני אדבר על וריאציות של כתיבה בעקבות מלחמה.

The post אגרת שהמתינה לימים של תקווה ובה: ספר חדש, הזמנות לערבים ספרותיים וסדנאות כתיבה appeared first on פה ושם.

[פתק-מחשבה]

לקראת פתיחתה של  סדנת הכתיבה "רישומים" בהנחייתי - סדנה שעוסקת בכתיבה פרגמנטרית ובכתיבה בזרמי תודעה - קראתי שוב את שירה הנפלא של ויקי שירן, "מבכּיא". זהו שיר שעוסק באופן מרתק ביכולת לייצג במילים תודעה, ולמעשה במספר תודעות מקבילות. הנה כמה מחשבות על אודותיו ובסופן קישורים לשיר המלא ולמידע על ויקי שירן ז"ל - משוררת, חוקרת, מסאית, עיתונאית ומנהיגה.

בשיר "מבכיא" מתוארת שיחה בין בת לאביה שנמצא בשירותים. שבוכה בשירותים. הוא בוכה שם כדי שאיש לא ישמע והיא כועסת, מתחננת, מתפייסת שיבכה בקול כי הבכי שלו זה לא עניין פרטי. מתוך השיחה הזו נפרשות שתי דרכים בתל אביב. שתיהן מובילות מאותו מקום ומגיעות בדיוק לאותו המקום ובאותו הזמן, משכונת התקווה אל הטיילת. בדרך אחת, הצרובה בתודעה של ילדה שהוריה מסוככים עליה, היו הזמן, המקום והדרך מחוז חפץ:

"היינו הולכים לטיילת בשבתות אחר הצהרים / נוסעים בקו שבע, כל אלנבי ברגל / מגיעים ומיד צווחים ים-ים-איזה-יופי-ים / ואתה קנית לנו צמר גפן מסוכר".

זהו מחוז שבו האב מציף אותה באושר ומספר שיש לה צעיף עצום, עשוי מתכלת השמים, מחוז שבו אפשר היה להיות "תינוקת שלו, מרחפת בעולם אחר".
הדרך השניה שמופיעה בשיר, שהיא בדיוק אותה הדרך על המפה, מתוארת הפעם לגמרי אחרת, משהיא נובעת מתודעתו של האב - איש שחייו התהפכו כאשר הגיע עם אשתו מקהיר לישראל, שמרגיש שאין לו מספיק בשביל ילדיו, שאין לו מספיק בשביל אשתו:

"קולו הסדוק של אבי מעיר אותי מן החלום / אני מביטה בו מפויסת / את מביאה לי דמעות לעינים, אומר אבא, אל תזכירי את הטיילת / אמא כל כך שנאה אותי, איך דהרנו לתחנה (כולם רצו לצאת מן השכונה) / נוסעים כמו סרדינים בעמידה, כל אלנבי על עקבים, הילדים נגררים / והבילוי שלה זה ספסל רטוב וסוכר דביק שמלכלך את הבגדים." 

ויקי שירן מצליחה בשיר הזה (ולמעשה בספר שיריה כולו) לשלב משלבים של שפה, לצרף רגשות רצחניים עם כאלו של פיוס, פרספקטיבות מרובות של אהבה, של מצבי תודעה.
הדרך משכונת התקווה לטיילת תל-אביב נצבעת בכל אלו – שלה, שלו, עכשיו שלה, פעם שלה, והבטן נמלאת באהבה, בעצב וגם בקצת נחמה.
אולי זו נחמה מכך ששיחה כזו עם אבא בכלל מתאפשרת, אפילו רק מבעד לדלת השירותים. ואולי זו נחמה הקשורה בכך שגם אז, בעצם, הוא ידע - למרות הקושי ומתוכו - לשמור על עמדתו כאב, ולמצוא דרכים שבהן יכול היה להעניק לבתו צעיף עצום של תכלת.

 

 לטקסט המלא של השיר "מבכיא" >>

ערך הוויקיפדיה על ויקי שירן >>

The post משכונת התקווה לטיילת תל-אביב בשניים-שלושה נתיבים appeared first on פה ושם.