... אותו קיץ שבו התקיימה המלחמה היה קיץ נוסף שבו התקיימה מלחמה, שכן גם בקיץ הקודם, זה של 2013, התקיימה מלחמה. נדמה היה שכך יהיה תמיד, כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה כמו שהשמים הפכו לברזל והאדמה לתהום כסויה. בראשי נוצרה מחשבה מאגית: אשב שנה בכיכר מעל המקלט, בגינה שמצויה בה. אכתוב מתוך נסיגה, במעין היעשות צמח, סלע או אריח, מגובה שיחי החולות והפרחים, הדשא וגזעי העצים, קרוב לקרקע החפורה. קיוויתי שאולי כך, מתוך העדות הזו, אגיע לקיץ הבא מוכנה יותר. תחילה שרטטתי במחברת את מתווה שמונה הדלתות החבויות ברחבת הכיכר. ספרתי את המרצפות שחיפו עליהן: כך וכך לרוחב; כך וכך לאורך; ומסגרת ברזל דקה סביבן. רציתי לכתוב משהו שיהדהד את המבנה הזה...

מרצפת זו, שהציטוט מעלה לקוח ממנה, זכתה להיות חלק מכתב עת מיוחד במינו בשם "רסן", שאפשר לה להתפרסם עם מבעים בין-תחומיים. אני מודה לעורכים על עזרתם – אלכס בן-ארי ואיל גרוס שפועלם קשור בכתיבה בין תחומית המהדהדת גם מרחבי אמנות פלסטיים ומרחבים מתמטיים-חישוביים. כתב העת "רסן" הוא של קבוצת אוליפה ישראלית, שלוקחת השראה מOuLiPo הצרפתית. קבוצה ספרותית שז'ורז' פרק, הסופר האהוב עליי שאני חוקרת ולומדת ממנו בלי הפסקה, היה חלק פעיל בה.

בזכות האירוח של "רסן" את המרצפת שלי – אפשר למצוא בה רבדים מוטמעים נסתרים: לחיצה על המילה "פיוט", למשל, מובילה אל פיוט מופלא ששרה מורין נהדר ונכתב בידי אברהם אבן עזרא; לחיצה על המילים "לא נשמעת" מובילה אל רישום מרגש וחכם של ספא קדח, שכתבה מילון עיר מקלט לקראת מפגשנו בתכנית של התואר השני לאמנות באוניברסיטת חיפה; לחיצה על מילים מודגשות נוספות תוביל לרישום שלי מתחילת הפרוייקט ולציטוטים מהתלמוד.

לקריאת המרצפת כולה ולשיטוט ברבדים המוטמעים בכתב העת "רסן" >>

עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב.

מוזיקה: מורין נהדר, "אגדלך אלוהי כל נשמה", מתוך האלבום "ישנה בחיק ילדות"; מילים: אברהם אבן עזרא. עיבוד והלחנה לפי לחן עממי פרסי: מורין נהדר.
מורין נהדר היא זמרת, יוצרת, פייטנית, חוקרת, כלת פרס אורי אורבך לתרבות יהודית בתחום המוזיקה לשנת 2023.

רישום בין ערבית ועברית: ספא קדח, מתוך מחברת הסקיצות, 2020.
ספא קדח היא אמנית בוגרת התואר השני לאמנות באוניברסיטת חיפה. השתתפה בתערוכות כגון: "יסוד בודד", מרכז אדמונד דה רוטשילד, תל אביב 2021; "משובש.ת משותפ.ת", בית הגפן, 2022.

המחברת מודה ליוספה רז על עזרתה בתרגום לאנגלית ולאלמוג בהר על עזרתו בבחירת הפיוט.

This tile began to be written in 2014 as part of the interdisciplinary project "City of Refuge". This is one of the 963 pavements that will eventually be in the "City of Refuge", a number I determined based on the number of tiles in the Habima Square in Tel Aviv, which cover the doors embedded in the ground of the square and lead to the shelter beneath it.

The text consists of a reflection on daily life in Israel and Tel Aviv, following a diary I wrote during a year when I sat in the square in the mornings, before the start of the workday, and after I brought my little daughter to kindergarten. It corresponds with the question of the "city of refuge" in the Babylonian Talmud - in the Talmud, the text itself is a city of refuge, i.e. a special discussion space designed to break bloodshed. The shape of the pavement is influenced at the same time by the tiles covering the doors of the shelter in the square, and by the shape of the page of the Babylonian Talmud. It requires spatial writing/reading, meaning a fragmented, wandering movement that encounters both saturation and the loss of meanings.

So far, about 210 tiles have been created.

Now, when we have begun to re-count reality after October 7, something in the counting of the tiles continues - determined to maintain the close attention and investigation to which "City of Refuge" is commited. Yet, something is also muted, struck. And I'm still looking for a way of counting that will be correct now, a way of continuing as well as a way of stopping.

Typographic design and interpretation: Roei Regev.

Music: Composition and performance: Maureen Nehedar, "I Shall Praise You", from the album "Asleep in the Bosom of Childhood"; Lyrics: Abraham Ibn Ezra.

Drawing Between Arabic and Hebrew: Safa Kadah, from a sketchbook, 2020.

The author thanks Yosefa Raz for her help with the English translation of this passage, and Almog Behar for his help in choosing the liturgical hymn.

לפרוייקט עיר מקלט 963 מרצפות >>

The post כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה appeared first on פה ושם.

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

טקסט אוצרות 
~English and Arabic after the Hebrew~

9 מרצפות טקסטואליות התלויות במכסים של ארגז ארכיב, מהדהדות יומן-מקום שנכתב בידי האמנית בכיכר התרבות (כיכר הבימה) בתל-אביב. הן מתמודדות עם תהום המקלט העצום החפור תחת הכיכר, ועם כיסוייו: דלתות סתרים מרוצפות, הנפתחות בעת מלחמה ומובילות אליו. המבנה הגרפי נקשר במרצפות המחפות על המקלט בכיכר הבימה ובדפי תלמוד העוסקים בערי מקלט.

עדי שֹורק (1970) היא סופרת המתגוררת בתל-אביב. לצד כתיבתה הספרותית היא חוקרת את נושא עיר-המקלט בתלמוד ובספרות.

תודות: על עיצוב ופרשנות גרפית, לרועי רגב. על שיחות מתמשכות וקטועות: לשרון אס, עידן צבעוני, גלילי שחר, נועה צדקה, רלי דה פריס, מרסלה סולק, לילך לחמן, אורי רוט-לוי, איריס פשדצקי, חגי לינק, אסתר אורנר, זהייה קונדוס, דורי מנור, שבא סלהוב, ורה קורמן, עינת יקיר, שרון פוליאקין, אסנת צוקרמן-רכטר, גלעד שרביט.  

להזמנת חוברת חתומה וממוספרת של "עיר מקלט, 9 מרצפות" צרו קשר >>
עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב / 15 עמודי כרומו מודפסים בגודל A4 / כריכת נייר חום.
החוברת כוללת חומרים ממיצב-הכתב: כל דפי הטקסט ודימויים נבחרים.  

Adi Sorek

City of refuge: 9 tiles

[Writing installation, fragment from work in process]

9 textual tiles hanging on the lids of an archival crate, the echo the diary of a place written by the artist at the “Culture Square” (Habimah Square) in Tel Aviv. They deal with the vast abyss of a shelter dug under the square, and also with its cover: hidden, paved doors that open during a war and lead to it. The graphic structure related to the covering tiles on the shelter in Habima Square and on Talmudic pages dealing with cities of refuge.

Adi Sorek (1970) is a writer who lives in Tel Aviv. In addition to her literary writing, she studies the subject of “Refuge City” in the context of the Talmud and literature.

Acknowledgments: For graphic design and interpretation, to Roi Regev. On the ongoing and intermittent conversations: Sharon Hass, Idan Zivoni, Galili Shahar, Noa Sadka, Reli de Vries, Marcela Sulak, Lilach Lachman, Shva Salhuv, Zahiye Kundos‏, Ori Rotlevy, Iris Pshedezki, Hagai Link, Vera Korman, Einat Yakir, Sharon Poliakine, Osnat Zuckerman-Rechter, Shimon Adaf, Naama Tzal, Reuma Shechner, Oded Mande-Levi, Oded wolkstein, Dori Manor, Mira Rashti, Avital Barak.

عدي شورك

ملجأ : 9 بلاطات

(منشأة – مخطوطة، تصبغ لوني من عمل قيد الإنشاء)

9 بلاطات نصية معلقة بأغطية صندوق أرشيفي، تناجي مذكرات -مكان كتبته الفنانة في ساحة الثقافة (ميدان هابيما) في تل أبيب. هي تواجه  هاوية المأوى الشاسعة المحفورة تحت الساحة ، ومع غطاءها: أبواب مخفية مبلطة، تفتح أثناء الحرب وتؤدي إليها. تم ربط الهيكل الجرافيكي ببلاط التغطية على الملجأ في ساحة هابيما والصفحات التلمودية التي تتناول مدن الملجأ.

عدي شورك (1970) هي كاتبة تسكن في تل أبيب. إلى جانب كتابتها الأدبية هي تبحث موضوع مدينة الملجأ في التلمود والأدب.

شكر وتقدير: على التصميم  والتفسير الجرافيكي، لروعي ريجيف. حول المحادثات المستمرة والمتقطعة: شارون أس ، عيدان تسفعوني ، جليلي شاحر ، نوعا تسادكا ، ريلي دي فريس ، مارسيلا سولك ، ليلاخ لاحمان ، أوري روث ليفي ، إيريس فاشديتصكي ، حاجاي لينك ، إستر أورنر، زهية قندس، دوري مانور، شفا سلهوب، فيرا كورمان ، عينات ياكير ، شارون بولياكين ، أوسنات تسوكرمان - ريختر.

צילום: יונה שורק צבעוני

The post עיר מקלט, 9 מרצפות appeared first on פה ושם.

טקסט אוצרות

Adi Sorek
He who seeks bread

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. מיכל הקיבול של העגלה עבר שינוי והיא כבר אינה מתפקדת כרגיל. לצד העגלה תמונה ובה שורת שיר שהיתה חקוקה על קירות בית בדמשק. הבית פורק ונמכר בשנות ה-30. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים, פרגמנטים וציטוטים המתייחסים למצבי עוני וחוסר-בית במסורת ובספרות היהודית. הם מערבים מארג תרבותי שנוצר בהוויית גלות ייחודית, עם המתקיימים במרחב היום-יום כגולים ביחס לחברת הצריכה וערכיה. והם מבקשים לאפשר תשומת-לב ואחריות לאותן דמויות שדבר-מה בחייהן נעצר והחל לפעול אחרת. מן הצד עורב משקיף על שברי המילים וערֵב להן, דר-רחוב קדום וגם עכשווי. נוכחותו רומזת לקשר בין פעולת הליקוט של הפתקים, מעשה הכתיבה עצמו ואיסוף שאריות.

כולל: עגלת קניות חתוכה, קרטון, אזיקונים, ערימות נייר, טקסט, שקיות ומנורה שולחנית; עורב עשוי פלסטיק; תמונה-שיר המכונה "מגן". 

תודות: האמנית מודה לענבל הופמן על עזרתה במחשבה ועל השאלת עגלת הקניות החתוכה;  לרלי דה פריס על תיעוד המיצב; לד"ר חביבה ישי על עזרתה בתרגום השורות מערבית לעברית.

         

מתוך ערימת הכתב

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה בוהקת מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צדית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

                                                                                            דרום רחוב אבן-גבירול, 2013

הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה ששיית בירות. עיניו כחולות, שיערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

                                                                                                            רחוב לסקוב, 2016

בגינה הזו, התמקם מישהוהי. היא בחרה כמקום מושבו את שולחן האבן היצוקה המזרחי, הרחוק מהכביש הסואן. היה לה גם אוהל בשלב מסויים. הואהיא ישבו שם במשך ימים על ימים עטופים במעין מסכת אב"כ עתיקה ופוררו משהו, הכל התפורר לה בין הידיים ונערם סביבו על הדשא אולי בשקיות, מפורק מפורק לגמרי ועסוק כל היום ליד שולחן האבן הזה והטריטוריה שיצר שם. אני מחפשת משהו שאולי כתבתי סמוך יותר לזמן המצאותו שם, כי בזמן ההתהוות של הממלכה הזו המורעלת שבה הוא ישב בשקט שלה ופורר (והשיער הקלוש עד הכתפיים השחור הזכיר את מייקל ג'קסון בסוף חייו וגם האף שנשר) ובזמן ההתהוות הזה אמרתי לעצמי שעלי לכתוב על זה שלא יעלם המהלך שנוצר שם, שלא יעלם מהראש כי מצאתי את עצמי מגוננת עליה, הלב נכמר אבל גם לומד ממנה דרך לפעול במרחב שאינו שלך כאילו הוא שלך, בלי שום שאלה והיא הייתה שם עם האוהל בהתחלה אחר כך רק עם השקיות כל הזמן עם המסיכה כל הזמן הרבה ימים, לבטח שבועיים...

שרונה, 2012
                                    [תקופת הביניים שבין הבסיס הצבאי וחניכת מתחם הבילוי והקניות]

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויית שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להלקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

                                                                     בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

אישה יושבת וכותבת ללא הפסקה על מחברות הנערמות בארגז פלסטיק שקוף שמצוי תחת רגליה. כיצד היא סוחבת אותו ממקום למקום? פעם נהגה לעמוד על אי-התנועה הסמוך לרמזור ולומר דבר מה על הכסף ועוד כסף, כל המרוץ הזה לכסף שסביבנו באנגלית שחורה, רכה. קראנו לה דבורה. דבורה הנביאה. דבורה המביאה לקיומנו מילֶי מילים. לאחרונה נפצעה אוזנה והיא חבשה אותה וחדלה לכתוב. היא יושבת ימים על הספסל וממתינה. ראשה עטוף בכובע קורדרוי ירוק שבו פורחים פרחים צהובים-דהויים. גופה עטוף שמלות-בדים-טלואים בגוונים תואמים. למה היא ממתינה?
                                                           
                                                                        רחוב יהודה הלוי פינת רחוב קרליבך, 2017

העורבים כושלים תחת מעמסת זכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

                                                                                    קריית ספר, 2015

עורב, ניירות, עלי זהב ואדמה / צילום: מירב גביש

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב"
                                                                                                רש"י על בראשית כח' כ

"ואין מיתה אלא עניות, ומיתה של עניות [...] לא תהיה בסתר [...] אלא בגלוי, לעיני העם, שעני חשוב כמת. ויש עניות בכיסוי מעיני בני אדם. ויש עניות לעיני הכל [...] והופכים ירוקים כמתים"
                                                                                   
                                                                                    זוהר, משפטים
                                                                                    תרגום לעברית מארמית זוהרית;                                                                                                 מהדורת "נהר שלום"

"אכל [...] במושג אכילה שני עניינים, העניין האחד הוא אבדן הדבר הנאכל וכליונו כלומר הפסד צורתו תחילה, והעניין השני גִּדּוּל החי במה שאוכל מן המזון, והתמדת קיומו בו, והמשכיות מציאותו, ותקינות כל כוחות הגוף בו. [...] ולפי העניין האחרון הושאל לשון אכילה למדע וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר."

"אכל [...] ת'ם אן אללגה לחט'ת פי אלאכל מעניין, אלמעני אלואחד הו תלאף אלשי אלמאכול וד'האבה אעני פסוד צורתה אולה, ואלמעני אלאכ'ר נמי אלחיואן במא יתנואלה מן אלגד'ה ודואם בקאיה בה ואסתמראר וג'ודה וצלאחיה' קוי אלבדן כלהא בה. [...] ובחשב אלמעני אלאכ'יר אסתעיר לשון אכילה ללעלם ואלתעלם ובאלג'מלה ללאדראכאת אלעקליה אלתי ידום בהא בקא אלצורה אלאנסאניה עלי אכמל  אלחאלאת כדואם אלג'סם באלגד'א עלי אחסן חאלאתה."

                                                הרמב"ם, "אכל", מורה הנבוכים – דלאלה אלחאירין,
                                                מהדורה דו-לשונית; תרגום מערבית-יהודית בידי יוסף קאפח

דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי                      עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לַעֲשִׁיקֵי                   עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא             עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְשִׁפְלֵי דַעְתָּא           עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְמַכִּיכֵי רוּחָא            עֲנֵינָן

                                                            פיוט ארמי; משורר אינו ידוע.

"מצאתי את עצמי פתאום בלא מזון ובלא מקום ללון. הייתי מהלך בלילות מגן לגן ומספסל לספסל וסומך ראשי על מסעד הספסל ומנמנם. לימים עזרתי עוז ונשתטחתי. כיוון שנתנמנמתי בא שוטר והקים אותי והתרה בי שאם ימצאני שנית שוכב על ספסל שבגן יביאני בית האסורים. תאוות השינה הייתה גדולה מאימת השוטר. כיון שהלך השוטר חזרתי ונשתטחתי".

                                                                        ש"י עגנון, "יום אחד", תכריך של סיפורים

מגן

טקסט אוצרות #2
פרגמנט מתוך שיר

שיח' מחמד רבע אלמכארם; המאה ה-10 [משוער]
עזרה בתרגום מערבית ד"ר חביבה ישי
התרגום מילולי, ללא המשקל והחריזה במקור

השיר נכתב על קירות חדר-אירוח בבית משפחה אמידה בדמשק, שנבנה במהלך המאה ה-17. לפני כמאה שנה פורק החדר למרכיביו ונמכר לידי סוחר אמנות שחי במנהטן. החדר – צבעי קירותיו דהים; נסיבות התפרקותו ושינועו מערבה אינו נמסר; שיריו אינם מתורגמים בחזית הדברים – מוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן.

מילים:

بیت المحامد والمفاخر والندی
                               دامت بک الافراح تهتف سرمدا

شادتک اید المجد في شرف العلی
                                         للائذین حمي یصون من الردی

                                       *
                                         בֵּית  הַמַּעֲשִׂים  הָרְאוּיִים  לַשֶּׁבַח  וְלַהִתְפָּאֲרוּת

                               [מִי יִתֵּן וְ]לָנֶצַח  יִהְיוּ  בְּךָ  הַשְּׂמָחוֹת  וְהַהִלּוּלִים                          

יְדֵי  הָאֲצִילוּת  רוֹמְמוּךָ  לַמַּעֲמָד  הַנִּכְבָּד  בְּיוֹתֵר

                     לְאֵלֶּה  הַמְּחַפְּשִׂים  מִקְלַט  מְכְּלָיָה  תִּהְיֶה  [אַתָּה]  מָגֵן

The post המבקש לחם appeared first on פה ושם.