אני גאה לספר שספרו השני בעברית של הסופר האיראני הפליט, פיאם פיילי, המתגורר בתל אביב, ראה אור בסדרת "ושתי" בעריכתי (הוצאת רסלינג, מפרסית אורלי נוי).

זה אינו ספר קל משום שמסופרים בו חומרי חיים קשים, ובכל זאת, הוא מעיד על כוחה של האמנות, על אף ולמרות ובתוך. במיוחד בימים הללו, כמה משמעות יש לקרוא ספרות שנכתבת בפרסית, ולזכור שיש לנו חברים רחוקים וקרובים, אוהבי ספר, אוהבי חופש, סרבני קיום מהסוג שמסוגר בדלת אמות.

הנה עוד כמה פרטים על הספר, מוזמנות ומוזמנים לקרוא בו.

--------------------------------
מאדאם זונה, גב כריכה
--------------------------------

הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

"החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות".

מאדאם זונה הוא פורטרט של מי שנקלע לדיקטטורה ונידון לחיי פליטות בארץ שאיננה מקבלת אותו לחיקה. בו-בזמן זהו פורטרט מפעים של תל אביב, ירושלים וישראל. בידינו טקסט אשר רק זר ופליט יכול היה לכתוב, ואשר זכינו לאיכותו יוצאת הדופן בשל הגדוּלה הספרותית של פיאם פיילי. אם יש סופר ייחודי ואמיץ בקרבנו, הרי הוא טמון בְידיים כותבות פרסית, כאן ברחובות תל אביב – בין מסכת השמחה ותהומות העצב, בינות שגרת היומיום והמלחמה.

 

"מבט שונה על אחֵֵרות, שהיא לא רק אחרות מינית אלא גם אחרות נפשית ופואטית".

תמר מרין, "הארץ", 2015.

 

פיאם פיילי הוא סופר ומשורר איראני שספרי השירה שלו נאסרו לפרסום בארצו. הוא נמלט מטהראן והגיע לישראל בשנת 2015 בעקבות פרסום ספרו הראשון בפרוזה, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (ושתי-רסלינג, 2015). הפרסום בעברית היה פרסום עולמי ראשון. פיילי ממתין מזה עשור להסדרת מעמדו כפליט בישראל. "מאדאם זונה" מובא בתרגומה המופתי מפרסית של אורלי נוי.

לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

בצילום על הכריכה: פיאם פיילי.
צילום: סלין נייזוור

רקע הכריכה: ורה קורמן, פרט מתוך "לומדת איך לרשום", 2010

The post מאדאם זונה, פיאם פיילי appeared first on פה ושם.

אני שמחה ליידע על סדנת קריאה של לילך לחמן ביצירתה של אמילי דיקנסון שתתקיים בבית אריאלה, בעקבות הספר "אולי הלב" שלילך תרגמה וערכה ופורסם בסדרת "ושתי" שלי.
ללמוד אצל לילך בכלל, ולקרוא עימה משוררת מסתורית ונפלאה כמו אמילי דיקנסון בפרט, זו חוויה משנת חיים. העומק של דיקנסון, ומגעיה הרפלקסיביים עם קצות הקיום, נראים לי נכונים עכשיו במיוחד. מוזמנות ומוזמנים בחום.

> מעבדת קריאה, בית אריאלה, ימי שני בבוקר, החל מ26.2.24. לפרטים >>

>> להזמנת הספר "אולי הלב" >>

--------------------------------------------

ציטוטים נבחרים מתוך "אולי הלב"
--------------------------------------------

אחרית הדבר, מאת לילך לחמן

קראו לכם לנפות עיזבון. בחדר השינה מצאתם תיבת עץ ובה מאות גיליונות תפורים וצרורים במחברות. דפים קשורים בסרט אדום, אחרים מאוגדים בשחור, מקופלים בקפידה. חלקם חתומים בשעווה. במגירות השולחן אניצי חוט, פיסות נייר, מעטפות גזורות. פרח מיובש על גב קבלה. דמעת דיו שחורה בשולי תעודת אחריות למנורה. רשימת מצרכים על קרטון. מתכון לאפיית לחם על פס שרוחבו 14 מ"מ. בפינה העליונה מלות ברכה מטפסות ועולות זו על גבי זו. על השולחן קסת דיו בצורת כלב פעור פה. בסמוך לה נייר מכתבים חתוך: מלים שנמחקו בקו, אותיות כתב נטויות, רווחים משתנים, מירכאות לא צפויות, מקצב של צלבים, מקפים וקווים מפרידים. מקבץ אותיות סביב בול של רכבת קיטור, שאליו צמודים קטעים שנגזרו מכתב עת ועליהם מודפס "אליזבת בָּרֶט בראונינג" ו"ג'ורג' אליוט". בהרף עין זיהיתם את הדפים הממוענים, הצרורות שאוגדו למחזורים, השורות המקוטעות; רשת פרומה של סימנים ומרווחים – כל זה שעדיין לא נמצא לו שֵׁם, האם יכולתם לומר כי היתה כאן שירה? יום קודם לכן שרפתם עשרות מכתבים שהיו חלק מן העיזבון הזה (מי יכול היה לדעת?). מה שמונח לפניכם חייב לראות אור.

הרגשתי שסע בהכרה

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁסַע בַּהַכָּרָה –

כְּאִלּוּ הַמֹּחַ נִבְקַע –

נִסִּיתִי לְחַבֵּר – תָּו לְתָו –

אַךְ כְּלוּם לֹא נִתְאַחָה –

 

הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּפְנֵי, כִּוַּנְתִּי

לְצָרֵף אֶל הַמַּחְשָׁבָה שֶׁאַחֲרֵי –

אַךְ הָרֶצֶף פָּקְעוּ צְלִילָיו –

כְּמוֹ כַּדּוּרִים – אַַרְצָה –

 

[אמילי דיקנסון, "אולי הלב", מתוך פרק השירים, תרגום: לילך לחמן]

תני לי

תני לי

ללכת ראשונה

סו, היות ש

אני תמיד גרה

בים ומכירה

את הדרך –

פעמיים הייתי טובעת

להציל אותך

מִשְּׁקִיעָה, סוזי,

לו רק יכולתי

לכסות את עינייך

כך שלא תוכלי

לראות את המים –

[אמילי דיקנסון, "אולי הלב", מתוך פרק המכתבים והפתקים, תרגום: לילך לחמן]

• הדימוי על כריכת הספר, צבי לחמן.

The post אמילי דיקנסון, מבט מחדש appeared first on פה ושם.

"כיצד קרה ש"האירוע", ספר מאוחר של הסופרת אנני ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי, על ריבוא הסוגריים המצויים בו ומקטעיו הפרגמנטריים, התמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום ונהפך לאירוע ספרותי גדול ואחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס נובל"

[על האירוע מאת אנני ארנו, ראה אור בתרבות וספרות, הארץ, 20.10.2022]

לפני יותר מעשור, כאשר נהגתי לקרוא קטעים מתוך "האירוע" בפני תלמידי בסדנאות כתיבה, הייתי אחוזת כאב בטן. מישהו מהמשתתפים, ידעתי, ינוע בחוסר נוחות, יצקצק ויתלונן על הסדנה בעקבות הקריאה בקטעים האינטימיים, המבעיתים על הפלה. אך היכולת הוירטואוזית של ארנו לשלב כתיבה יומנאית מתקופת היותה סטודנטית עניה וצעירה בשנות ה-60 בצרפת, יחד עם רפלקסיה על עצם הכתיבה על אירוע מושתק – הניעו אותי להמשיך ולקרוא.

כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 2017, הזמינה אותי פרופ' מישל קאהן לארגן במשותף כנס דו-לשוני לכבוד ארנו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. רונית מטלון השתתפה אז באחת מהופעותיה הפומביות האחרונות, לצד עירן דורפמן, מיכל בן-נפתלי ועוד רבים וטובים. במהלך הכנס חשתי חוויה מיוחדת – כיצד "האירוע" התרחב ומדברים בו בפומבי, כבחוויה שמעוררת סקרנות, אמפתיה ועניין. ובכל זאת, חלק מאורחי הכבוד הצרפתים שאל אותי מדוע בחרתי לפרסם בעברית כספר ראשון של ארנו דווקא את הספר הזה, הצנום, העוסק בדבר שולי כל כך לכאורה. הם תהו מדוע לא בחרתי למשל את ספרה הידוע של ארנו על אביה, "המקום" (La Place). מדוע דווקא "האירוע", ספר מאוחר של ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי  – על ריבוא הסוגריים המצויים בו, על מקטעיו הפרגמנטריים. עניתי ש"האירוע" עניין אותי מבחינת הצורה והתוכן, הוא התאים לסדרת "ושתי", שמתמחה בספרות שנוגעת בקצוות הז'אנר וקשובה לאשר מודר מהשיחה.

והנה לאחרונה, אותו "האירוע" הנידח הפך לסרט Happening (בבימוי אודרי דיוואן, 2021) והחל מופץ כך בצורות פופולריות ומתמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום. עתה, כמין התרחשות פלאית נוכחנו לראות כיצד דווקא הוא, הספר המינורי שהונח כמין מצבה קטנה למה שאין-לו-שם, ויצר זכרון לאירועים נטולי תאריך, נטולי היסטוריה – הפך באופן הממשי ביותר לאירוע ספרותי גדול, כאחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס הנובל.

אך האין זהו כוחה של ספרות מאז ומתמיד? לשרוד בין תקופות, להפוך לענבל המהדהד התרחשויות, שקטה ובלתי צעקנית, זולה לייצור, שומרת על אמת פנימית של האמנית והאמן היוצרים אותה? האין זאת דרישת שלום חיונית מאמנות הכתב, ששוב ושוב מבכים את קמילתה, את התפוגגות כוחה?

***

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק.

ואמנם, עבודת הלשון של אנני ארנו הכותבת ברפלקסיה של אישה מבוגרת, בחלוף ארבעים שנה, על ההפלה הלא חוקית ומסכנת החיים שעברה – מאתגרת מערכות השֹכלה נורמטיביות כמו גם את מערכי הספרות הישנה. במודרניזם רזה ולאקוני המאפיין את כתיבתה, מכונס הניסיון השתוק דווקא בעודפות, בחזרה של סימן הסוגריים. הסוגריים פוערים ביצירה סימנים עגולים-שסועים, מבנה לשוני הרה ומופל, שמשקלו מוזר. אלו הם אזורי הקינה המודרניסטית, השואלת מן הדאדא את נוכחותו הסתומה של סימן ריק ובתוכו אוצרת נהי ותהיה קדומים וחדשים. כך עולה למשל בתיאור אחד מן הרגעים המבעיתים – שהוא רגע ריאלי המשוטח לחלוטין על פני השטח של המתרחש ובה בעת סור-ריאלי (מה שמצוי מעל-המציאות sur-réalisme) של ההפלה:

"רצתי לשירותים [...] זה פרץ כמו רימון [...] ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה".

"הייתי חיה". "היה לזה משקל מוזר". רגע הפלה הוא רגע של חריגה לשונית, שאותו מיחס ז'אן-לוק ננסי לפריצת הגוף אל הכתב: גוף הפורע את השיח בסירובו למשמוע, שהסוגריים אצל ארנו מדגישות את משקלו המשונה, שלא מאפשר לכתבו באורח מוכר.

בתוך הסוגריים מטמינה ארנו הרהורים על קטעי היומן ועל תהליך הכתיבה המאוחרת, של הספר. כך היא יוצרת מרחב טקסטואלי שהצורה העגלגלה של הסוגריים עצמם, כסימן צורני עגול המזכיר בטן, מסוגל להרות אל הלשון. שם, במאמר מוסגר (כסוגר וכרחם) שומרת ארנו בקנאות על מרחב ריק, מופל, הפורע את סדרי הלשון ופוער בהם פער. זהו גם מרחב אבֵל ביחס לגוף, הגוף הפורץ באופנים שונים כאסון מתרחש אל התחום המושֹכל.

"(אני מרגישה שסיפור האירועים סוחף אותי, וכופה, ללא ידיעתי, משמעות, את משמעות האסון המתרחש ללא הפרעה. אני מכריחה את עצמי להתנגד לרצון לשעוט על פני הימים והשבועות, מנסה לשמור בכל דרך אפשרית – החיפוש אחר פרטים ורשימתם, התיאורים הסטאטיים, ניתוח ההתרחשויות – על האיטיות  הבלתי נגמרת של הזמן שהתעבה בלי להתקדם, כמו הזמן שבחלומות)".

הזמן הממוסגר בתחום הסוגריים שמתאר את האירוע עצמו, הוא זמן משונה ובעל נפח. הזמן המעובה, המבוטן, הרחמי, מעניק מתווה משֹכיל לניסיון שקשה להגיע לעומקו, ובה בעת ניסיון זה חקוק כמין זיכרון תהומי ועתיק בגוף. וכך כותבת ארנו במקום אחר:

"(רושם [...] שאיני חוקרת את הדברים לעומקם, כאילו מחזיק בי דבר מה עתיק יומין, שקשור לעולם עובדי עבודות הכפיים שממנו באתי [...] שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי)".

המעמד הכפול, העכשווי והעתיק, תובע המצאה של מילים, דרך להשיח את המציאות הקונקרטית המתרחשת בהווה היסטורי ובה בעת מזמנת מפגש מיתי בין חיים ומוות:

"אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי בעל הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה [...] אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן [...] אני חוזרת עם השקית לשרותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי-המים".

המצב הלימינלי שמתארת ארנו כמי שמצויה עם החיים והמוות בכפיפה אחת משיב אותנו למקורות העברית ומעלה על הדעת את מדרש קהלת רבה: "שבשעה שהאשה יושבת על המשבר [...] היא מתה וחיה". הסיטואציה של ההפלה (המזכירה לעיתים לידה) היא רוויית סתירות. היא מעמידה את האישה כחלק מקיום יצורי וחומרי רחב הרבה יותר מזה המכונה אנושי, כמי שנעה בין צורות של חיות (חיים/מוות), ובין מצבי חייתיות (אישה/חיה). הרפלקסיביות שמפעילה ארנו ביחס לכך יכולה להביא ניסיון זה ללשון ולדיבור, לעשותו מושֹכל. כחלק מכך מוזכרת בטקסט מילה יפנית: "מיזוּקו" – כינוי לנפלים מהפלה מכוונת או מקרית שאותם קוברות נשים יפניות בטקס קבורה שנוצר בשנות ה-60. ההפלה מפגישה עם גדיעה מבעיתה. פצע שותת שהמילה היפנית המשולבת בטקסט בעדינות מעניקה לו מחסה זעיר. אפשר לומר שהמילה "מיזוקו" פותחת פתח אחר מן הדרכים המערביות ומעבה אותן. היא כמו מאפשרת תפילה חסרה, תצורה של רפלקסיה ושל עיבוד, ההופכת ברבות הימים לספר – "האירוע" – ההופך בפני עצמו לנגד עיננו, בזכות סרט, בזכות פרס הנובל, בזכות עוצמתו השקטה, לחלק ממשי ומוכר בהיסטוריה של התרבות והספרות.

[1] האירוע, מאת אנני ארנו, תירגמה מצרפתית: נורה בונה, ייעוץ מדעי: מיכל בן נפתלי, סדרת "ושתי" בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג, 2008. הציטוטים המובאים כאן, מתוך התרגום מצרפתית של נורה בונה. 

The post רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

ואני נזכרת באמי, ילדת ים בעצמה, מקריאה לי ולאחי – שבא כעבור זמן – משירו של מת'יו ארנולד "בתול הים העזוב":

ניקרות מכוסות חול, עמוקות וקרירות,

שם הרוחות כולן שְׁנָתָן נָמוֹת;

מקום בו אורות דועכים ברעד מבליחים;

מקום בו צמחי-ים בזרם מתנועעים;

שם בהמות-הים בכל עֵבֶר רועות

מזון עסיס כר-מרעה לוחכות;

מקום בו נחשי-הים עקלקלוֹת מתפתלים

מעטה-קשקשים מייבשים, במי-מלח מתחממים;

שם לווייתני-ענק בשַׁיִט חולפים,

בעיניים פקוחות שָׁטִים ושָׁטִים,

ברחבי תבל לנצח נצחים.

ראיתי שעורי נעשה עור ברווז. לא ידעתי מה עשה אותו. לא היה לי קר. האם רוח רפאים חלפה מעל? לא, הייתה זו השירה. זיק ניתז מארנולד וטלטל אותי כמו צמרמורת. רציתי לבכות; הייתה לי הרגשה משונה מאוד. נפלה בחלקי דרך חדשה להיות מאושרת.

מדי פעם בפעם, כשאני מתמלאת געגועים אל ילדותי על שפת האוקיינוס – אל צווחת השחפים ואל ריח המלח, מישהו נכון לעזור אורז אותי במכונית ומסיע אותי אל אופק המלח הקרוב ביותר. באנגליה, בסופו של דבר, אין מקום שהוא – כמה? יותר ממאה קילומטר מהים? "הנה", ייאמר לי. "הנה הוא". כאילו הים הוא צדפה גדולה שמונחת על צלחת, שאפשר להגישה לאכילה, וטעמה יהיה זהה בכל מסעדה בעולם כולו. אני יוצאת מהמכונית, אני מותחת את הרגליים, אני מרחרחת. הים. אבל זה לא זה, זה בכלל לא זה.

קודם כול, הגיאוגרפיה לגמרי לא נכונה. איפה האגודל האפור של מגדל המים משמאל וסוללת החול בצורת חרמש (בעצם סוללת אבן) שמתחתיו, וכלא "דיר איילנד" בקצה הימני הקיצוני של הכף? הכביש שהכרתי התפתל אל תוך הגלים, מצד זה האוקיינוס, מצד זה המפרץ; ובית סבתי, באמצע הדרך, פניו מזרחה, מלא שמש אדומה ואורות ים.

עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון שלה, OCEAN 1212-W. הייתי חוזרת עליו באוזניה של המרכזנית מביתי בחוף היותר שקט של המפרץ, לחש, פיוט, וכמעט צפיתי שהאפרכסת השחורה תחזיר אליי, כמו קונכייה, את המלמול המלחשש של הים המשתרע לו שם בדיוק כמו את ה"הלו" של סבתי.

נשימת הים אפוא. וכן אורותיו. האם היה מין חיה ענקית וקורנת? אפילו בעיניים עצומות חשתי בנצנוצים שניתזים ממראותיו המבריקות כעכבישים על שמורותיי. שכבתי בעריסה מימית, וריצודי ים מצאו את החרכים בתריס הירוק הכהה והשתעשעו וחוללו או נחו ורטטו קלות. בשעת המנוחה נקשתי בציפורני על מסגרת הנחושת החלולה של המיטה כדי לשמוע את המוזיקה, ופעם, בפרץ של גילוי ופתיעה, מצאתי את נקודת החיבור בטפט הוורדים החדש ובאותה ציפורן סקרנית חשפתי קרחת קיר גדולה. ננזפתי על כך, גם הוכיתי, ואז חילץ אותי סבי מידי ליליות הבית ולקח אותי לטיול של חיפוש "אוצרות" על הררים של אבנים ארגמניות, נוֹקשות ומקרקשות.

אמי נולדה וגדלה באותו בית נשוך ים. היא זכרה ימים של ספינות טרופות, כשתושבי העיר נברו בפליטות הגלים כמו בשוק חוצות – קומקומים, גלילי בד ספוגים במים, נעל בודדת ונוגה. אבל מעולם, עד כמה שזכרה, לא היה מַלח טבוע. הם ירדו היישר אל מצולות הים. ואף על פי כן, מה לא יכול הים להעניק? המשכתי לקוות. מכיתות זכוכית חומות וירוקות היו שכיחות, כחולות ואדומות – נדירות: פנסיהן של ספינות מנופצות? או לבבות מוכי ים של בקבוקי בירה וויסקי. אין לדעת.

אני סבורה שהים בלע עשרות מערכות תה – הושלכו מתוך הפקרות מאוניות נוסעים או שוגרו אל הגלים בידי כלות זנוחות. אספתי רסיסים של כלי חרסינה ששוליהם מעוטרים בדורבניות ובציפורים או במקלעת מרגניות.

לא היו שתי דוגמאות שתאמו זו לזו.

ואז יום אחד צרבו את עצמם מרקמי החוף על עדשת עיני לנצח. אפריל חם. חיממתי את ישבני על אבן הנציץ של מדרגות סבתי, בהיתי בקיר הטיח שהייתה עליו דוגמת עקעק עשוי מחלוקי אבן עגולים, צדפים וזכוכית צבעונית. אמי הייתה בבית החולים. היא נעדרה שלושה שבועות. הייתי נרגנת. לא הייתי מוכנה לעשות מאומה. נטישתה ניקבה חור יוקד בשמיי. כיצד יכלה היא, אוהבת ונאמנה שכמותה, לעזוב אותי בקלות כזאת? סבתי זמזמה וחבטה בבצק הלחם שהכינה בהתרגשות כבושה. בהיותה וינאית, ויקטוריאנית, שרבבה את שפתיה, לא סיפרה לי דבר. לבסוף הפשירה מעט. כשאמא תחזור תהיה לי הפתעה. הפתעה נעימה. והיא תהיה – תינוק.

תינוק.

שנאתי תינוקות. אני, שבמשך שנתיים וחצי עמדתי במרכזו של יקום מלא רוך, חשתי שהציר מתעקם וצינת קוטב משתקת את עצמותיי. אני אהיה צופה מן הצד, ממותה במוזיאון. תינוקות!

אפילו סבי, בגזוזטרה המזוגגת, לא הצליח לשדל אותי לצאת מן הקדרות העצומה. סירבתי להחביא את המקטרת שלו בצמח הגומי ולעשות ממנו עץ מקטרות. הוא הסתלק בצעד גאה בנעלי ההתעמלות שנעל, פגוע גם הוא, אבל בשריקה. המתנתי עד שדמותו הקיפה את גבעת מגדל המים והצטמצמה בכיוון טיילת החוף. דוכני הגלידה והנקניקיות היו עדיין אטומים בקרשים למרות מזג האוויר החמים שהקדים את זמנו. השריקה הלירית שלו אותתה לי הזמנה להרפתקה ולשִכחה. אך לא רציתי לשכוח. אימצתי אליי את הטינה, כעורה וסומרת, קיפודית ים עצובה, ודשדשתי לי לבדי בכיוון ההפוך לעבר בית הסוהר המרתיע. כמו מכוכב ראיתי, בקרירות ובפיקחון, את הנפרדות של הכל. חשתי בחומת עורי: אני היא אני. האבן ההיא היא אבן. ההתמזגות הנפלאה שלי עם הדברים בעולם הזה באה אל קצה.

הגאות שככה, שבה ונשאבה אל תוך עצמה. והנה אני, דבר דחוי, לצד האצות השחורות והמיובשות שאהבתי לפוצץ את חרוזיהן הקשים, החצאים החלולים של תפוזים ואשכוליות ופסולת של צדפים. לפתע פתאום, זקנה ובודדה, בחנתי את כל אלה – צדפות ארוכות, סירות של פיות, מוּלים עטופים באצות, התחרה האפורה המחוררת של הצדפה (אף פעם לא הייתה פנינה) ו"גביעי גלידה" לבנים זעירים. תמיד אפשר לדעת איפה הצדפים הכי טובים – בשוליו של הגל האחרון, המסומנים במסקרה של זפת. הרמתי, קפואה, כוכב ים ורוד נוקשה. הוא היה מונח בלב כף ידי, חיקוי מבדח של אצבעותיי. לפעמים טיפלתי בכוכבי ים חיים בתוך צנצנות ריבה מלאות במי ים וראיתי אותם מצמיחים זרועות אבודות. ביום הזה, ביום ההולדת הנורא הזה של אחרוּתי, של יריבי, של מישהו שאינו אני, הטחתי את כוכב הים באבן. שייכחד. אין לו שכל.

אצבעות רגליי נתקלו באבנים העגולות, העיוורות. הן לא נתנו את דעתן. לא אכפת להן. הנחתי שהן מרוצות. הים נסוג בריקוד אל הלא כלום, אל השמים – הקו המפריד ביום שלֵו זה כמעט בלתי נראה. ידעתי מבית-הספר שהים חופן את בליטת העולם כמעיל כחול, אך הידע משום מה לא התחבר עם מה שראיתי – מים משוכים עד אמצע האוויר, פרגוד שטוח וזכוכיתי; שובלי החלזונות של ספינות קיטור לאורך השפה. ככל שהיה ידוע לי, הן הקיפו את הקו הזה לנצח. מה נמצא מאחוריו? "ספרד" אמר הארי בִּין בעל עיני הינשוף, החבר שלי. אך מפת מוחי הקרתנית התקשתה לקלוט. ספרד. רדידי תחרה וטירות זהב ושוורים. בתולות ים על סלעים, תיבות תכשיטים, פנטזיה. חלק מזה עשוי הים, האוכל ומערבל ללא הרף, לפלוט לרגליי בכל רגע. כאות.           

אות למה?

אות לנבחרוּת ולייחודיוּת. אות לכך שלא לעד אהיה דחויה. ואכן ראיתי אות. מתוך עיסת אצות שעדיין הבריקה, שריחה היה רטוב ורענן, הושטה יד חומה קטנה. מה היא תהיה? מה רציתי שתהיה? בתולת ים? נסיכה ספרדייה?

אבל היה זה קוף.

לא קוף אמיתי אלא קוף מעץ. הוא רבץ על הכן שלו, כבד מן המים שבלע ומצולק מזפת, מרוחק וקדוש, ארוך זרבובית ומשונה בנוכריותו. הברשתי אותו וייבשתי אותו והתפעלתי משערו המגולף בעדינות. הוא לא נראה כמו אותם הקופים שראיתים אוכלים בוטנים וחושפים שת בטיפשות. הוא ניצב בתנוחה אצילית של "האדם החושב" הקופי. כעת אני מבינה כי הטוטם שהתרתי באהבה רבה כל-כך משליית האצה (ומאז, לצערי, אבד עם מטעני ילדות אחרים) היה "בבון מקודש".[i]

הים, אם כן, הבחין שאני נזקקת והרעיף ברכה. באותו היום תפס אחי התינוק את מקומו בבית, אך כמוהו גם הבבון הנפלא ואפילו היקר מפז (מי ידע?) שלי.

האם נוף הים שלי העניק לי אפוא את אהבתי לתמורה ולפראיות? הרים מפחידים אותי – הם רק רובצים במקום, הם גאים כל-כך. דממת גבעות מחניקה אותי כמו כריות שמנות. כשלא טיילתי לאורך הים הייתי עליו או בתוכו. דודי הצעיר, שהיה אתלטי וזריז ידיים, התקין לנו נדנדה על החוף. בזמן מתאים בגאות אפשר היה לבעוט ולהתרומם אל שיאה של הקשת, להרפות ולצנוח אל תוך המים.

איש לא לימד אותי לשחות. זה פשוט קרה. עמדתי במעגל של חברים למשחק במימי המפרץ השקט שהגיעו עד בתי שחיי, ואדוות ערסלו אותי. ילד מפונק אחד ישב בגלגל גומי ובעט, אף כי לא ידע לשחות. אמי לא הרשתה לאחי ולי לשאול מצופים, גלגלי ים וכריות שחייה, שמא הם יסחפו אותנו למים עמוקים שיגיעו מעל ראשינו ויטילו אותנו אל מוות מוקדם. "קודם תלמדו לשחות" היה המוטו כבד הראש שלה. הילד ירד מהגלגל שלו, ניתר מעלה-מטה, נאחז, ולא הניח לילדים אחרים לשחק בו. "זה שלי", אמר בהיגיון. פתאום הברישה רוח קלה את המים והכהתה אותם, הוא הרפה מהגלגל, והגלגל הוורוד שצורתו צורת גלגל הצלה צף והתרחק מאחיזתו. האובדן פקח לרווחה את עיניו, הוא החל לבכות. "אני אביא אותו", אמרתי בהתרברבות שחיפתה על תשוקה בוערת "לעשות סיבוב" על הגלגל. זינקתי בנפנוף הצדה של הידיים; רגליי חדלו לגעת. הייתי בארץ האסורה – "מעל הראש". אם להאמין לאמא, הייתי אמורה לצלול כמו אבן, אך לא צללתי. סנטרי היה מורם, הידיים והרגליים טחנו את הירוק הצונן. תפסתי את הגלגל הדוהר ושחיתי איתו. שחיתי. ידעתי לשחות.

שדה התעופה מעבר למפרץ שחרר צפלין. הוא התרומם כבועת כסף, כהצדעה.

בקיץ ההוא בנו דודי וארוסתו זעירת הממדים סירה. אחי ואני החזקנו מסמרים מבריקים. התעוררנו לתך-תך של הפטיש. גון הדבש של העץ החדש, השבבים הלבנים (שהפכו לטבעות לענוד על האצבע) והאבק המתקתק של הנסורת יצרו צֶלם מעורר הערצה, דבר יפהפה – סירת מפרש אמיתית. מן הים הביא דודי מקרלים. במעטה ברוקד כחול-שחור-ירקרק שלא דהה הם הובאו לשולחן. ואכן מצאנו את מחייתנו בים. מראשו ומזנבו של דג בקלה הכינה סבתי נזיד אשר לאחר קירורו התקרש בקריש שחגג את ניצחונו שלו. הכנו ארוחות ערב מרכיכות מאודות בחמאה והנחנו שורות של מלכודות לובסטרים. אך מעודי לא יכולתי להביט בסבתי ששמטה את הלובסטרים הירוקים הכהים, על צבתותיהם המנפנפות החסומות בכפיסי עץ, אל הסיר הרותח שממנו נשלו כעבור דקה – אדומים, מתים ואכילים. חשתי את הצריבה הנוראה של המים על עורי בחריפות רבה מדיי.

הים היה הבידור העיקרי שלנו. כשבאו אלינו אורחים הושבנו אותם לפניו על מחצלות עם תרמוסים וסנדוויצ'ים ושמשיות צבעוניות, כאילו די להתבונן במים – בין אם יהיו תכולים, ירוקים, אפורים, כחולים כהים או כסופים. המבוגרים בימים ההם עדיין לבשו בגדי ים שחורים צנועים שהפכו את אלבום התמונות המשפחתיות שלנו לארכאי כל-כך.

הזיכרון הסופי שלי מהים הוא זיכרון של אלימות – יום דומם, צהוב חולני ב-1939, הים מותך, חלקלק כפלדה, מתנשף ברצועתו כבעל חיים עגמומי, סיגליות רשע בעיניו. שיחות טלפון מודאגות עשו את הדרך מסבתי על שפת אוקיינוס חשופה אל אמי, במפרץ. אחי ואני, עדיין בגובה ברך, גמענו את השיחות על נחשולי ענק, גובה פני השטח, חלונות חסומים בקרשים וסירות צפות, כאילו היו שיקוי פלאים. ההוריקן היה צפוי להגיע עם לילה. בימים ההם ההוריקנים לא הנצו מדי סתיו בפלורידה ופרחו מעל קייפ קוד כמו היום – בום, בום, בום, תדירים כזיקוקים בארבעה ביולי ומכונים בבדיחות הדעת בשמות נשים. הוא היה חידוש אימתני, מפלצת ימית. עולמנו עלול להיאכל, להתפוצץ לרסיסים. רצינו להיות בעניינים.

אחר הצהריים השחירה הגופריתיות מוקדם מן הרגיל, כאילו לא ייתכן שהעתיד לבוא יהיה מואר בכוכבים, מואר בפנסים, ייראה לעין. הגשם החל, שטיפת נוח ענקית. אחריו הרוח. העולם נעשה תוף. מוּכֶּה, הוא צווח והיטלטל. חיוורים וצוהלים במיטותינו לגמנו אחי ואני את שתיית הלילה החמה. מובן מאליו שלא נישן. הזדחלנו אל התריס והרמנו אותו כדי חרך. בראי של שחור נוהר התחבטו פנינו כעש המנסה להידחק פנימה. לא ניתן לראות דבר. הרעש היחיד היה יללה ששולהבה בדפיקות, טריקות, גניחות והתפצחויות של חפצים שהועפו ככלי חרס בעת מריבת ענק. הבית התערסל על שורשיו. הוא התערסל, התערסל והתערסל עד שהרדים את שני שומריו הקטנים.

עיי החורבות למחרת הגשימו את כל המשאלות – עצים ועמודי טלפון עקורים, בתי נופש רעועים שהתנדנדו מעלה-מטה על יד המגדלור ופסולת צלעותיהן של ספינות קטנות. ביתה של סבתי החזיק מעמד, בגבורה – אף שהגלים נשברו על הכביש ואל תוך המפרץ. הדֵּק של סבי הציל אותו, אמרו השכנים. חול קבר את תנור ההסקה בסלילים זהובים; מלח הכתים את הספה המרופדת וכריש מת מילא את מה שהיה ערוגת גרניום אך סבתי הוציאה את המטאטא, חיש יבוא הכל על מקומו בשלום.

וכך הוא מתאבן, מראֶה ילדותי על חוף הים. אבי מת, עברנו לגור במרחק מן החוף. מכאן ואילך חתמו את עצמן תשע שנות חיי הראשונות כספינה בבקבוק – יפות, בלתי נגישות, לא שמישות, מיתוס מעודן מעופף ולבן".

1962

[i] הוא מכונה גם "בבון המִצרים" ועל פי המיתולוגיה המצרית היה משרתו המקודש של תות אל החוכמה, הלימוד והכשפים, שהיה לו, לפי אחת הגרסאות, ראש בבון.

The post Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת' appeared first on פה ושם.

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

תפיסת הבעלות על האוצרות הדלים או המפוארים של הורינו הופכת אותנו לשודדי ים מאוסים, לעופות דורסים חסרי רחמים. עדיין, צריך שהבית יתרוקן. ככל הנראה.

פחדתי מאוד לטבוע בזרם הרהיטים, החפצים והתעודות, שבשום פנים לא נראה היה שהם הולכים ומתמעטים, להפך. במהלך חייהם של הוריי מעולם לא היה הבית מבולגן כל-כך. היו בו, מכל עבריי, ערמות מתנודדות של חפצים שונים, על הכיסאות, על הרצפה, בקופסאות, על מפלסי המדרגות, אדני החלון, מיטות, שולחנות, כיור המטבח, לחלוטין בכל מקום. שוק פשפשים אמיתי, פינוי כללי.

לא יכולתי להישאר יותר משעה, שעה וחצי, באנדרלמוסיה הזאת. לא פעלתי לפי הסדר, התפזרתי, פעמים רבות עברתי מחדר אחד לאחר, רגע נרתמת למדף ספרייה בסלון ורגע למשטח אחד או שניים של ארון במטבח או למגירה של שולחן הכתיבה, כאילו היה מתיש פחות לא לכפות על עצמי נוהל שיטתי. מה שהביא כל ביקור לסיומו הייתה התחושה המעיקה יותר ויותר שמיציתי את מלאי האנרגיה הרגשית שעמדה לרשותי כדי לסובב את הסכין בפצע הזיכרונות.

לפני שעזבתי את המקום, כשמכרסמת בי התחושה שלעולם לא אגיע לסופו של שדה קרב שכזה, הסתכלתי לכל הכיוונים מסביבי בחיפוש אחר אוסף חפצים שיהיה קל להחליט על גורלם המשותף. לא משהו אחד בלבד בכל פעם, משהו ששוקלים, מעריכים, מסובבים והופכים באריכות בידיים, אלא לא פחות ממגירה שלמה, מדף של ספרייה, מכלול לא ממוין. בטח נעים כל-כך לחרוץ במילה אחת, קצרה ומוחלטת: לצלב האדום! לזרוק! להעמיד באולם המכירות הפומביות! לקחת אליי הביתה!

האם לרשת אינו אלא לבחור, להחליט מתוך ריבונות?

במצב רוח זה אהבתי במיוחד לתת. לתת בתנופה, בלי לחשוב, בוטחת באינטואיציה שלי, להרגיש שאגרטל שחור מסוים מקושט בפרחים זהובים יתאים לאחד ושגביע זה, בעל הקווים הנקיים, לאחר... לקרב בין הדברים לאנשים. לשחק בשדכנית. אהבתי לתת במתנה ואהבתי את פיסת הריק הקטנה שבאה בעקבות זאת. אסור היה להתמהמה, להסס. הכל נחרץ ברגע אחד. היה זה רגע של חסד, סחר חליפין יוצא דופן: כשנתתי קיבלתי בעצמי. נתתי כדי לקבל. הייתי אני והייתי האחר. הפכתי את הירושה שלי להרבה מאוד מענקים.

מכונת קפה, זכוכית מגדלת, מכשיר טלפון, בדים, מפצח אגוזים, אוסף מקטרות, כובע מקסיקני, עציץ, מקדחה קטנה, מסור חשמלי, סדרה של מחדדים, טוסטר, קופסה שלמה של כוסות שמפניה מקריסטל חרוט!

כשנתתי לא הייתי זו שנותנת אלא האדם שמקבל את המענק: מצלמה ראשונה לנערה צעירה מאוד, מעיל פרווה לגיסתי, לוח שנה גדול שעליו רפרודוקציות של מגריט לחבר שעמד להיכנס לדירה חדשה. הודיתי לו על שהסכים באותה הזדמנות לקחת את השולחן העגול ואת ששת הכיסאות הכחולים של חדר האוכל, את הספה הכתומה, את המיטה והארון מעץ בהיר, את שתי שידות המיטה מאותו העץ ועוד אלפי אביזרים ביתיים וביניהם עציץ גדול ויחידות מטבח שהותאמו מחדש על פי מידה! כך יהיה לי יום אחד העונג לראות שוב את החפצים המוכרים האלה בחייהם השניים או השלישיים.

לפעמים מצאו הדברים בני זוג חדשים מפתיעים: כך למשל הטלוויזיה הגדולה, שלאחר שנפלה הפכה התמונה שלה לכחולה בצד ימין ואיש לא רצה בה יותר, ניתנה לאשה מבוגרת עיוורת שלא צפתה בטלוויזיה אלא הקשיבה לה והייתה שבעת רצון ביותר ממנה. שולחן האיפור בעל המראה הגדולה זכה למקום חדש בחדרה של משפחה הודית מוסלמית שמיד כיסתה, באופן אמנותי, את המראה שלו.

לתת זה אושר גדול. הדבר שהענקתי לא היה חפץ. החפץ הוא אמצעי, תירוץ, הוא מעביר ביטחון, תחושת הגנה, אמון. נתתי את מה שלא קיבלתי: מעולם לא הפקידו בידיי הוריי משהו מבלי להזהיר אותי: "היזהרי! אל תשברי! אל תקלקלי! אל תזרקי! בעיקר, אל תשתמשי בדבר כרצונך! זה לא ממש שלך, זה עדיין שלנו! אנחנו לא נותנים לך אותו, חפץ זה הוא בהשאלה, קצת בניגוד לרצוננו, אל תנהגי בו כדרכך אלא כפי שהיינו עושים אנחנו, דבר שאת כמובן לא מסוגלת לו משום שיש לך שתי ידיים שמאליות!"

האם היו החפצים חשובים בעיניהם יותר מאשר בתם? היחס הקנאי שהקדישו להם גרם לי להגיב בצורה הפוכה, ובכך, בניגוד לרצוני, הצדקתי אותם. כל-כך רציתי שיציעו לי להשתמש בהם באופן חופשי, שיעניקו לי לא את החפץ אלא את החזקה עליו: "זה שלך, תנהגי בו כטוב בעינייך, עשי כרצונך, אין לנו שום חשדנות כלפייך, שום הגבלה, אין לנו ספק שתעשי בו את מה שראוי בשבילך (את החשובה ולא החפץ), בצעי את ניסיונותייך! את יכולה ללכלך, לשבור, לזרוק, לאבד, אין לכך כל חשיבות! התענגי עליו!"

התחלתי לחפש אחר סטודנטים שעדיין אין להם כמעט דבר ושזקוקים פחות או יותר לכל. הצעתי להם לקחת את כל מה שרצו לקחת. המומים אך מאושרים, הם העמיסו באי-סדר כורסאות, ספות, כיסאות, שרפרפים, קערות לפונץ', מגשי גבינה, בומרנג אוסטרלי, מזרנים, כריות, מפות שולחן, פמוטים, מנורות עומדות, כידון אפריקאי, מייבש חסה וספרים להסחת דעת, "אמנות קיפול המפיות לקישוט השולחן", "איך לקרוא את עתידך בקלפים" או "1,000 שיטות להקל על חייך, בלי לשכוח כמה דביבונים".

הם עזבו עמוסים ושמחים. אני נותרתי קלה.

דף הספר באתר של סדרת ושתי, רסלינג >>

The post איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם appeared first on פה ושם.

יום ה', 29.10.15, 20:00, "המגדלור", חנות ספרים ברחוב לבונטין 1, תל אביב

נדבר על כתיבה מתנגדת למלחמה; מיניות ושפה חריגה; סוריאליזם עכשווי; ספרות פרסית בעברית ומיתוסים יהודיים מומצאים.

בהשתתפות:
אורלי נוי, מתרגמת הספר מפרסית, פעילה מזרחית ועיתונאית
ד"ר שאול סתר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
עדי שורק, סופרת ועורכת סדרת ושתי בהוצאת רסלינג
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג

שתיה, כיבוד וחברה טובה לפני ואחרי האירוע.
הכניסה חופשית. נשמח לראותכן/ם.

קישור לדף האירוע באתר המגדלור >>

אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים [קטעים מתוך הספר ב"תרבות וספרות; הארץ] >>

The post השקה לספרו של הסופר האיראני פיאם פיילי | אני אצמח ואניב פירות, תאנים appeared first on פה ושם.

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה - היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה - מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר - סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת - ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו; ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי.

היא המשיכה לנסוע באוטובוס וללכת ברגל עד הבוקר המתבהר, מתמסרת לפטליזם שהיה נדיר אצלה. היכן היא האדיפה שנהגה באומץ רב מסן-נרסיסו עד כאן? תינוקת אופטימית זו הופיעה כמעט כמו הבלש הפרטי באחד מתסכיתי הרדיו מימים עברו, מאמינה שאין צורך אלא בתעוזה, תושייה, פטור מכלליהם צרי האופק של השוטרים, על מנת לפתור כל תעלומה קשה.

אבל במוקדם או במאוחר הבלש הפרטי חייב לחטוף מכות. שלל קרנות-הדואר שהוליד הלילה, השכפול המחושב והמרושע הזה, היה האמצעי שלהם להכות. הם הכירו את נקודות התורפה שלה ואת המרכז העצבי של האופטימיות, ובזה אחר זה, בדייקנות, טיפין טיפין, הלכו ושיתקו אותה.

אמש הייתה עשויה להתחבט בשאלה אילו מחתרות, מלבד הבודדות שידעה עליהן, מתקשרות באמצעות מערכת פסולת. עם הזריחה יכלה בצדק לשאול אילו מחתרות אינן משתמשות בה. אם הנסים הם, כפי שטען חזוס אראבל שנים רבות קודם לכן על החוף במזטלן, פלישות מעולם אחר לעולם הזה, נשיקת כדורי ביליארד קוסמיים, הרי כך גם כל אחת מקרנות-הדואר הליליות. משום שיש כאן אלוהים-יודע-כמה אזרחים שבוחרים במודע לא לתקשר באמצעות רשות הדואר של ארצות הברית. אין פה עניין של בגידה, אולי אפילו לא של מרי. אך זוהי נסיגה מחושבת מחייה של הרפובליקה, מן המנגנונים שלה. לא משנה מה נמנע מהם עקב שנאה, אדישות כלפי כוח ההצבעה שלהם, פְּרָצוֹת, סתם בערות, הנסיגה הזאת היא שלהם, בלתי-פומבית, פרטית. כיוון שלא יכלו לפרוש אל רִיק (ואולי כן?), חייב להתקיים העולם שאין חושדים בקיומו, הנפרד, הדומם.

מעט לפני שעת העומס של הבוקר יצאה ברחוב הווארד במרכז העיר מאוטובוס שירות קטן שנהגו הבא בימים סיים מדי יום את העבודה בהפסד והחלה לצעוד לעבר מרכז "אֶמברקאדֵרוֹ". היא ידעה שהיא נראית נורא – פרקי אצבעותיה היו מושחרים מעיפרון עיניים ומסקרה משום ששפשפה את עיניה, בפיה עמד טעם של אלכוהול וקפה שנשתו מזמן. מבעד לכניסה פתוחה, על גרם מדרגות שהוביל אל דמדומים מדיפים ריח חומרי חיטוי של בניין דירות להשכרה, ראתה זקן מכונס בתוך עצמו, רועד מצער שלא שמעה. שתי ידיו, לבנות כעשן, כיסו את פניו. על גב היד השמאלית הבחינה בקרן-דואר מקועקעת בדיו ישנה שכבר החלה להיטשטש ולהתפשט. היא נכנסה בסקרנות אל האפלולית ועלתה במדרגות החורקות, מהססת בין מדרגה למדרגה. כאשר הייתה במרחק שלוש מדרגות ממנו ניתקו הידיים והשתלחו, ופניו החרבים ואימת העיניים העטורות ורידים מתפרצים עצרו בה.

"אני יכולה לעזור?" היא רעדה מעייפות.

"אשתי בפרֶזנוֹ", אמר. הוא לבש חליפה ישנה בעלת שורת כפתורים כפולה, חולצה אפורה מהוהה, עניבה רחבה, ללא כובע. "עזבתי אותה. לפני כל-כך הרבה זמן שאני לא זוכר. הנה זה בשבילה". הוא נתן לאדיפה מכתב שנראה כאילו הוא מחזיק אותו אצלו כבר שנים. "תזרקי את זה ב – " והוא הרים את כתובת הקעקע והישיר מבט אל עיניה, "את יודעת איפה. אני לא יכול להגיע לשם. זה כבר רחוק מדיי, היה לי לילה קשה".

"אני יודעת", אמרה. "אבל אני חדשה בעיר. אני לא יודעת איפה זה".

"תחת הכביש המהיר". הוא הפנה אותה בנפנוף לכיוון שהלכה בו. "תמיד אחד. את תראי את זה". העיניים נעצמו. איזו אדמה פורייה הפך, אילו כוכבים קונצנטריים חשף שעה שנשלף מדי לילה מן התלם הבטוח שמסת העיר המתעוררת כל זריחה יוצאת באצילות נפש לשוב ולחרוש? אילו קולות הגיעו לאוזניו, אילו רסיסי אלים נוהרים בצבצו לעיניו מבעד לעלווה מלוכלכת של טפטים, בדלי נרות דולקים החגים באוויר מעליו, חוזים את הסיגריה שהוא או אחד מחבריו יירדמו יום אחד תוך כדי עישונה וכך יבוא קצם בין המְלחים הבוערים, הנסתרים, שנאצרו במהלך כל אותן שנים במילוי מזרן שאינו יודע שובעה, ששמר אולי קורטוב מכל זיעת סיוט, שלפוחית גולשת בחוסר ישע, חלום רטוב שקיבל פורקן אכזרי ודומע, כמאגר זיכרון במחשבם של האובדים? בבת אחת השתלט עליה הצורך לגעת בו, כאילו לא יכלה להאמין בו או חששה שלא תזכור אותו בלעדי זאת. מותשת, כמעט מבלי לדעת מה היא עושה, עלתה בשלוש המדרגות האחרונות וישבה, נטלה את האיש בזרועותיה, ממש חיבקה אותו, מביטה בעיניה המוכתמות מטה במדרגות, לאחור, אל הבוקר. היא חשה רטיבות על חזה וראתה שהוא שוב בוכה. הוא התקשה לנשום אך הדמעות זלגו כאילו נשאבו ממנו. "אני לא יכולה לעזור", נדנדה אותו ולחשה "אני לא יכולה לעזור". המרחק לפרזנו כבר היה רב מדיי.

"זה הוא?" שאל קול מאחוריה במעלה המדרגות. "המַלָּח?"

"יש לו כתובת קעקע על היד".

"את יכולה להעלות אותו למעלה בזהירות? זה הוא". היא הסתובבה וראתה איש זקן עוד יותר, נמוך יותר, חבוש מגבעת לבד גבוהה ומחייך אליהם. "הייתי עוזר לך, אבל יש לי קצת דלקת פרקים".

"הוא מוכרח לעלות למעלה?" שאלה. "לשם?"

"לאן אם לא לכאן, גברת?"

היא לא ידעה. היא הניחה לו לרגע ללא חמדה, כאילו היה ילדהּ שלה, והוא הביט בה. "בואי", אמר. הוא הושיט את היד המקועקעת והיא נטלה אותה, וכך עלו ביתר המדרגות שנותרו בטור הזה ואחריהן בעוד שניים: יד ביד, לאט לאט, בשביל הסובל מדלקת פרקים.

"הוא נעלם בלילה", אמר לה. "אמר שהוא הולך לחפש את אשתו. הוא עושה את זה מדי פעם". הם נכנסו אל מחילת חדרים ומסדרונות מוארת במנורות 10-ואט ומחולקת בעזרת מחיצות סיבית. הזקן הלך בעקבותיהם בכבדות. לבסוף אמר "כאן".

בחדרון היו חליפה נוספת, כמה עלונים דתיים, שטיח, כיסא. תמונת קדוש שהופך מי באר לשמן בשביל מנורות הפסחא בירושלים. נורה נוספת, מתה. המיטה. המזרן, ממתין. ואז גלגלה בינה לבינה מחזה שהייתה עשויה לשחק בו. היא יכולה לחפש את בעל הבית ולתבוע אותו, ולקנות למלח חליפה חדשה אצל "רוּס/אטקינס", וחולצה, ונעליים, ולתת לו בכל זאת דמי נסיעה באוטובוס לפרזנו. אבל הוא הניח לידה באנחה, והיא הייתה שקועה בדמיונותיה מכדי לשים לב שהיד נעלמת, כאילו ידע מהו הרגע הנכון להרפות.

"רק תשלחי את המכתב", אמר "יש עליו בול". היא הסתכלה וראתה את בול דואר האוויר האדמדם, המוכר, ב-8 סנט, שעליו תמונת מטוס סילון אשר טס ליד כיפת הקפיטול. בראש הכיפה עמדה דמות זעירה בשחור כהה, זרועותיה מתוחות לצדדים. אדיפה לא ידעה בדיוק מה צריך להיות בראש הקפיטול, אבל היא ידעה שוודאי לא דבר כזה.

"בבקשה ממך", אמר המלח. "לכי עכשיו. אין לך מה להישאר כאן". היא הביטה בארנקה, מצאה עשרה דולר ושטר של דולר, היא נתנה לו את העשירייה. "אני אבזבז את זה על שתייה", אמר.

"תזכור את החברים שלך", אמר בעל דלקת הפרקים, עיניו בשטר.

"לעזאזל", אמר המלח. "למה לא חיכית עד שהוא ילך?"

אדיפה הביטה איך הוא מסתדר כדי למצוא לעצמו תנוחה נוחה על המזרן. הזיכרון הממולא הזה. סעיף א'...

"תן לי סיגריה, רמירֵז", אמר המלח. "אני יודע שיש לך".

זה יקרה היום? "רמירז", זעקה. בעל דלקת הפרקים סובב את מבטו על צווארו החלוד. "הוא ימות", אמרה.

"מי לא?" אמר רמירז.

היא נזכרה בג'ון נפסטיס שדיבר על המכונה שלו ועל הרס עצום של מידע. כך כאשר המזרן הזה יתלקח סביב המלח, בלוויה הוויקינגית שלו: אותן שנים מבוזבזות שנאגרו, הוצפנו, מוות מוקדם, התייסרות, התפוררותה הבטוחה של התקווה, חותמם של כל הגברים שישנו עליו, היו חייהם כאשר היו, יחדלו באמת ובתמים להתקיים, לנצח, כאשר המזרן יישרף. היא בהתה בו בפליאה. כאילו גילתה זה עתה את התהליך הבלתי הפיך. הדהים אותה לחשוב שהרבה כל-כך עלול לרדת לטמיון, אפילו כמות ההזיות השייכת למלח בלבד, שלא יותירו כל עקבות בעולם. היא ידעה, מפני שחיבקה אותו, שהוא סובל מ-[DTs.[1 מאחורי ראשי התיבות הייתה מטפורה, דֵליריוּם טרֵמֵנס, מחיקת תלמים רועדת בלהב מחרשת התודעה. הקדוש שמימיו מדליקים מנורות, מגיד עתידות שזיכרונו הבוגד בו הוא הבל פיו של האל, הפרנואיד האמיתי שהכול אצלו מאורגן בספֵרות שמחות או מאיימות סביב הדופק המרכזי של עצמו, החולם שחידודי לשונו מפשפשים בנקָבות ובמנהרות נושנות ומצחינות של אמת, כולם פועלים באותה רלוונטיות מיוחדת למילה או לכל דבר שהמילה נועדה לחצוץ מפניו כדי לגונן עלינו. פעולת המטפורה היא אפוא הידפקות על האמת וגם שקר, תלוי היכן נמצאים: בפנים, מוגנים, או בחוץ, אבודים. אדיפה לא ידעה היכן היא נמצאת. רועדת, מחוקת תלמים, היא החליקה לצדדים, חרקה חזרה אל העבר על פני חריצי השנים, ושמעה שוב את קולו הרציני, הגבוה, של השני או השלישי באהובי הקולג' שלה, ריי גלוֹזינְג"...

[1] דליריום טרמנס: פסיכוזה הנגרמת בעקבות גמילה מאלכוהוליזם, ומאפייניה – רעד, הזעה, חרדות והזיות.

לדף של הספר באתר הוצאת רסלינג, סדרת ושתי >>

The post הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון appeared first on פה ושם.

* כותרת אחרית הדבר הנה ציטוט מתוך "סוף, והמשך"

בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי - אני מעלה את אחרית הדבר כאן.

---------

10 באוקטובר 1998, זהו סוף, סופה של אישה אחת, אַת תכני אותו סוכות, כ' בתשרי, ואני אכנס דרכו אל אינטימיות.

"האחות הציעה לי לדבר אלייך. דיברתי אלייך בכמה שפות. נדמה היה שאת מגיבה רק ליידיש העלובה שלי. היא יעצה לי לשיר. שרתי לך בעברית – "הבאנו שלום עליכם" – מחאת כפיים ואמרת עוד, עוד. "עוד" שנשמע לגמרי ברור [...] הגעתי ביום ראשון בבוקר. פחות משבוע לאחר מכן, בשבת בבוקר, הודיעו לי על מותך".

שנה אחר כך; שנת האבל הסתיימה (ממך למדתי שעל הורה מתאבלים שנה שלמה. על כל השאר רק שלושים יום). חיכית כמעט חודש, עד ט"ו חשוון התש"ס, והתחלת לכתוב. ט"ו חשוון, אם כן, היא נקודת ההתחלה, אולי נקודת המֶשֶׁך:

"כמה גרועה השינה בלילות של ירח מלא. כל הלילה קמתי ושכבתי, ושוב קמתי ושכבתי. לא הבטתי בירח. הערב הוא עדיין יהיה מלא. אחר כך ילך ויתמעט. את הסתלקת כשהירח התמעט. והבוקר התיישבתי אל שולחני כדי לדבר איתך עוד. היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

מה היה בזמן הזה, שבין יום השנה למותה ועד ט"ו חשוון, מהו שהוביל אותך אל הכתיבה? ומהי בעצם הכתיבה הזו, שמכריזה על עצמה שתיכתב במשך שנה, בדיוק. שנה שרירותית שאינה מתחילה בתאריך המוות. האם זו שנת האבל השנייה? ריטואל פרטי? מכתב לאם? דיבור ישיר? כל מה שלא ניתן היה, ועכשיו פתאום אפשר? כל מה שלא נשאל וכבר לא יוכל להישאל, כל ההחמצה, כל הריחוק, כל הקִרבה.

"למען האמת בשנים האחרונות רק שרדת, לא ממש חיית. האם רק בשנים האחרונות? כמה את נראית לי רחוקה פתאום. איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו".

אנו נכנסים אל תוך שיחה, אישה שכבר אינה צעירה מתיישבת פעם אחר פעם אל שולחנה, לכתוב לאמה המתה. כל ישיבה כזו, כך נדמה, מזוהה בפתיחה החוזרת "גיטלה" – "גיטלה, הבוקר הייתי בבית הכנסת של "היֶקים". זה שאליו הלכו החברים שלך שעלו מגרמניה [...] באתי לשמוע את הברכות לראש חודש כסלו, חודש האור והגאולה. דצמבר. הירח כמעט אפל. הוא ייוולד מחדש ביום שלישי או רביעי". ושוב, "גיטלה, הבוקר אני בסנדלים. שוב שברתי את האצבע הקטנה בכף הרגל. לא יכולתי לנעול נעליים. מזל שלא יורד גשם, אף על פי שעכשיו עונת הגשמים". ושוב, "גיטלה, אני מבזבזת את זמני. הנכדה שלך נוזפת בי בעניין זה לא פעם. לא משום שאני מבזבזת אותו, אלא משום שאני מתלוננת על כך. השבוע נטשתי אותך. בקושי התיישבתי אל שולחני".

מתוך כך נפרש בפנינו סיפור של הישרדות, זוג צעיר וילדה, נפרדים. האב מת, אף אחת אינה יודעת בוודאות כיצד נהרג, גם לא היכן. שמועות אומרות שבצעדת מוות, באחת מצעדות המוות. האֵם שרדה במחנה ומאוחר יותר ייוודע מפי זרים על נדיבותה שם. את, הילדה, מוחבאת בכפר. על כך אינך מדברת בספר הזה.

אחר כך נפגשתן, אבל במובן מסוים כבר לא יכולתן להגיע.
איך יודעים אם ריחוק הוא בגלל המלחמה, אם בגלל אופייה של אם, אם בגלל נחישותה של ילדה? על ילדות אין להטיל אחריות. אפילו אם הן נחושות, אפילו אם הן נראות גדולות. אמא שנותנת ללכת תהיה לעד אמא שנתנה ללכת. אבל זו כנראה לא הייתה הבעיה עצמה. נדמה כי ההליכה התרחשה לפני כן, ואולי באופנים פחות גלויים. הגעת לישראל לבדך, היית בת שלוש-עשרה.
איך אפשר לכתוב את זה, לכתוב על זה? "איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו". האם ניתן היה לומר?

את כותבת ברוֹך שמקנים הגיל והפרידה. את מדלגת מעל מוקשים. את באמת משוחחת עימה. נדמה שאינך יכולה לומר יותר מאשר תוכל היא, המדומיינת, לשמוע. הימים עוברים, הירחים מתמלאים ומתמעטים והחגים מתחלפים. "בכל חנוכה אני עורכת ערב 'לטקעס' וסופגניות – אבל את הסופגניות מכינה חברה שהתמחתה בכך. אנחנו עשרים וחמישה או שלושים איש, וכולם מלקקים את האצבעות", ובפורים, טוב, על פורים את לא כותבת. "מחר פסח. אדבר איתך אחר כך על פורים, שכבר מאחורינו. והשכם בבוקר, כשהתנהלתי לי אל הסופרמרקט והרהרתי בקניות לקראת החג, נזכרתי בקליפות הביצים שקברתם. זה היה מן הסתם הפסח האחרון שלפנֵי". גם השבתות עוברות, נוכחוֹת. "גיטלה, בשבת בבוקר, כשפתחתי את התריסים של חדר השינה שלי וראיתי שמים כחולים ומלאי אור, אמרתי לעצמי שימים כאלה הם פיצוי על החיים באקלים כזה. ואתמול לא הפסקתי להתגונן מפני השמש". לוח השנה העברי ותנועות הירח הקדומות מערסלים את המעברים ואת המנהגים, הם צובעים את היומיום. אולי דרכם יכולתן לדבר. כך גם דרך האוכל. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל' [...] הכנתי מלפפונים כבושים בנוסח רוסי – מלח דק, סוכר וחומץ. ולא מלח גס. ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'".

את מזמינה אותנו לשיחה, מאתגרת את מבנה הגבול הספרותי, מכניסה אל תוך שגרה, אל תוך שיחה קטנה. את כותבת. זוהי דרכך להמשיך. את מכריעה כמה הכרעות ביחס לכך, זו אינה כתיבה ספונטנית לגמרי. לרצף האסוציטיבי שמוביל מפסקה לפסקה יש מסגרת ברורה – שנה אחת שלמה. הטקסט לא יתחיל יום אחד קודם ולא יסתיים יום אחד אחר כך. זהו מהלך שבו את מהרהרת לא פעם במהלך הכתיבה ונחושה לסיימו, לעמוד בהתחייבותך.

לנוכח ההכרעה החמורה, המרגיעה, הריטואלית הזו – מעניין שאינך מציינת את התאריך שבו נכתב כל חלק, כפי שנהוג במכתב או ביומן. התאריכים המדויקים היחידים מופיעים בפסקה הראשונה של הספר ובחתימתו.

את נעה באופן אינטואיטיבי בין מועדים, בין ירחים, וכל חלק מצוין אך ורק על ידי הפתיח החוזר של שם אמך: "גיטלה". נדמה שכפי שאינך נענית לצווי הכתיבה "הראויה" כך גם אינך נענית בקשיחות לזמני לוח השנה, אותו לוח שבתוכו ובמסגרתו את פועלת; האם זהו לוח שנה אמהי שבו ניתן לעבור מזמן לזמן מבלי לציין תאריך ברור? אפילו תאריכי הפתיחה והסיום מתעתעים. גם בהם, בטעות שנחרתה לעד, אינך נענית לצו הנוקשה של הזמן: בפסקה הראשונה בספר כתבת כך: "היום ירח מלא. ט"ו בחשוון. נובמבר. חודש עצוב, ללא חגים. תודה לאל שלא עזבת אותנו בחודש הזה". אולם בחתימת הספר מופיע התאריך הלועזי התואם לט"ו חשוון התשס"ה – 25 באוקטובר 1999. מה פשר הפער הזה בין אוקטובר לנובמבר? האם זו אך טעות? האם זה סימן שנועד להצביע, בלתי מודע, על התקיימותו של זמן אחר בספר הזה? זמן שמנעדיו אינם נענים באופן מוחלט לריאליה? אולי זה זמן הכתיבה, אולי גם זמן תנועה בין בת לאם... אני מדמיינת מהלך הפוך ללידה, לא של הינתקות וערסול אלא זה של הפניית הראש אל עבר האם הנעדרת. האם ניתן לעשות זאת? אולי מנקודה מסוימת בחיים, או מנקודה מסוימת המשיקה למוות.

את חוברת אל מסורת שעליה את שומרת ושאותה את פורעת כאחת, את נעה בזמן באותו אופן דואלי שבו היית בתה, שבו את בתה – גם "כמו שמקובל", אך גם מתוך תהייה חוזרת על מהות יחסי הקִרבה. אולי אין זה מפתיע – נדמה כי מאז ומתמיד נדרשת להמציא לעצמך את המובן מאליו. הנה, גם עכשיו, את ממציאה לעצמך את הסוף, ואת המֶשך. משתפת אותנו בקינת החולין שלך, מעניקה לנו סוג של דרך. לעתים נדמה שנקלענו אל שאינו שלנו, מה לנו ולזה? הבטן כמו כועסת על הפרטיות הרבה מדי שאינה ממציאה עלילה, במקביל היא נעתרת, פוסעת איתך בשבילי הדברים שנאמרים, שאינם נאמרים, בפכים הקטנים של הפיוס – היחסים הטובים עם הנכדה, הניסיונות שכן היו להגיע – תרה אחר מילים המתארות את חוסר העזרה, את הזרות, את ההיזקקות, את הנתינה, את השפה. "גיטלה", עם הצטברות הדברים הפנייה החוזרת לאמך הופכת מעט לשלנו.

*

זו שיחה שאינה עומדת לבדה. "סוף, והמשך" הוא חלק מטרילוגיה שנכתבה ללא תכנון מוקדם ובסדר שאינו תואם את האופן שבו הוכרזה לבסוף. בסופו של דבר הוחלט ש"אוטוביוגרפיה של שום אדם" יהיה הספר הראשון בשלישייה, ש"סוף, והמשך" יהיה שני, וש"ביוגרפיה קטנה של חלום" (Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003) יהיה שלישי.[1] יש בכך היגיון: בספר הראשון מדברת אמך – שהיא גם הכותבת הבדויה שלו; זהו למעשה הספר המכונה ב"סוף, והמשך" "הספר שלך", ושעל אודותיו את משוחחת עימה לא מעט. ב"סוף, והמשך" מדברת את. ובספר השלישי, המתרחש בטריטוריה של החלום, מסופר על שתי אמהות אפשריות (האחת החביאה אותך בכפר ובדרכה החזקה והאוהבת הצילה את חייך, והשנייה פרסמה ראשונה את כתבייך ובכך אף היא זכתה לתואר מעניקת החיים).

זהו רשומון של יחסי אם-בת, כתוב בכמה דרכים, מפעיל כמה אפשרויות כתיבה, מחצין את זרם השיחה אחרי הפרידה אז, ואחרי הפרידה האחרונה. הפרידה ממשיכה, היא אינה נגמרת.

"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".

*

בשיחתך האינטימית את מפנה שוב ושוב אל רובדי הכתיבה, הכתיבה היא חלק מחייכן הנפרדים. היא פורצת אל רגעי החולין ואל פרטי יומיום אינסופיים, המוזכרים בדיבור שלאחר המוות, היא נכנסת כנושא בפני עצמו בין תיאורי ספרים שאת קוראת, תוכניות טלוויזיה שבהן את צופה, אנשים שעימם את נפגשת, נסיעות שאת עורכת לרגל צאת אחד מספרייך. אינך מניחה לזרם לסחוף את הדברים. את מנסחת, את עושה עבודה, האם זוהי "אוטו-פיקציה", מונח שאותו גילית לי ושעליו שוחחנו בינינו?[2]

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך.  מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב, גיטלה. הייתי יכולה באותה מידה לתת לו את הכותרת 'יומן'. יומן יומי. או יומן של שנה אחת. של שנת האבל השנייה. או 'שיחה בהמשכים'. בלתי אפשרי".

בלתי אפשרי. בלתי אפשרי למקם את הטקסט הזה שמערב פשטות ומורכבות, שמדמה שיחת-תודעה ריאליסטית לגמרי עם אם, שיחה הנעה תוך כדי כתיבתה. זהו טקסט המתעקש על שפת היומיום ועל צניעותו. השואל באופן מוצהר וכן באופן תת-קרקעי שאלות על עצם מהותו.

*

ובכן, מה היה ביום השנה למות אמך? מה הוביל אותך לקחת את העט ולשבת אל השולחן? האם הייתה זו הדרך לערב את החיים במוות, האם הייתה זו בפשטות הדרך להמשיך? וכיצד חתמת את השנה השנייה הזו, שתיעדת בפרוטרוט?

גיטלה אמי, הסוף מתקרב. למדתי לדבר אלייך מבלי שתעני לי. את כאן, קרובה כל כך. ואני אצטרך להשלים עם כך שעלי לעזוב אותך במנוחה. אם ארצה ואם לא.

"אבל בטרם אסיים, הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות – איזו הרגשה זו לכתוב ספר שלא כתבת? והאם לדעתך מספיק שלאדם תהיה אֵם כדי שיכתוב? בוודאי שלא. אבל צריך לפחות שתהיה לו אֵם כמוך".

מדוע חתמת את הספר בשאלות שנדמות כה רחוקות? הבטן מוחה על הבחירה בחוסר אינטימיות, אך האומנם בכך מדובר? מה הם האיחויים והפרימות שיש לעשות כדי לגשר על המרחק בין אם ובין בת שכותבת?

במהלך "סוף, והמשך", ויחד עם הספרים הנוספים בטרילוגיה, הכתיבה הופכת לנוכחת מאוד ביניכן – את כותבת בשמה, את כותבת אליה, את משוחחת עימה כבמעשה שגרה על כתיבתך, על הממד האתי של כתיבה בשמה, את משוחחת עימה על הכתיבה כאילו זה באמת אפשרי, את מכתירה אותה כמי שבזכותה הפכת לכותבת, לעתים רואה את עצמך כמי שהגשימה את חלומה הלא מדובר לכתוב בעצמה, ממציאה אפשרויות נוספות, נחלמות.
למעשה, הכתיבה הופכת, לנגד עינינו ממש, לזירה של אינטימיות בינך לבינה. ואולי האינטימיות הזו, קִרבת היומיום לאחר המוות סביב מרחב הכתיבה – הייתה בדיוק הבדיה, הייתה בדיוק הפיקציה הנדרשת.

"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".

[1][1] "אוטוביוגרפיה של שום אדם" - מצרפתית אירית עקרבי, הספריה החדשה, 2003 (במקור 1999), "ביוגרפיה קטנה של חלום" - Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003.

[2] מונח שטבע סרז' דוברובסקי Doubrovsky)), ואשר מתייחס לטקסטים המכילים מרכיבים אוטוביוגרפיים ומרכיבים בדיוניים באופן מוצהר ורפלקסיבי בטקסט עצמו.

The post "היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך" | אחרית-דבר לספר "סוף, והמשך" מאת אסתר אורנר appeared first on פה ושם.

מוזמנות ומוזמנים להפיץ, ליידע וכמובן להגיע, אשמח מאוד להתראות,
שלכן-ם,  עדי

לכבוד צאתו לאור של "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס, תתקיים ב-15/9 השקה חגיגית ב"סיפור פשוט".
הסופרת אילנה ברנשטיין תדבר על "בגלל המוזיקה", המשוררת והמתרגמת לי עברון ועקנין תדבר על תרגום קולח לעברית,
החוקרת והמתרגמת מאיה מיכאלי תדבר על עדויות בדיוניות לשואה ואני אדבר על וריאציות של כתיבה בעקבות מלחמה.

The post אגרת שהמתינה לימים של תקווה ובה: ספר חדש, הזמנות לערבים ספרותיים וסדנאות כתיבה appeared first on פה ושם.