פה ושם  עדי שורק

פתקים

גשר מעריב

רגע משונה. שש בבוקר ועומדים לפוצץ את גשר מעריב. ובטלויזיה מקרינים את זה. משום מה. אנשים מתרגשים מכך עד שגם אני נדבקתי בהתרגשות. בטלויזיה הסביבה נראית כמין חורבן. אני תוהה מה מלהיב כל כך את האנשים. אולי עצם העובדה שיהיה בסביבתם פיצוץ, אך הוא לא יהיה פיגוע, או פצצה המופנית נגדם וגם לא מתוקף פצצה שהם שולחים כלפי אחרים. אפילו לא בשל תאונת דרכים כלשהי. פיצוץ מבוקר בלב העיר, כמשחק.

"המרדים" או: לקראת שעמום טוטאלי בשדה הספרות העברי

הבחירה של ספרים מספרות העולם דיברה גלויות בדבר אהבת ה"עושה נעים" והמשעמם. רומנים על גבי רומנים (חמישה מתוך עשרה! שניים מהם של טולסטוי...) של המאה ה-19. אללי. האם נותרנו בריאליזם של המאה ה-19 עד עכשיו? והבחירות מתוך הספרות העברית. פיהוק גדול. מלבד אחד או שניים, אף לא אחד שיש לו נגיעה מוזיקלית בשפה, שיש לו חופש תנועה.

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר בים סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו" > לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" - פרסמו בבלוג של "סיפור פשוט" רשימה שכתבתי על ספרה המופלא של זופיה רומאנוביצ'ובה "המעבר בים סוף".
מוזמנות-ים לקרוא וכמובן, להעביר את המידע הלאה, לחברים, חברות וליקרים נוספים.

הרחבת גבולות הדיבור – על "אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] "אורליה שטיינר", מאת מרגריט דיראס, ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של כותבת לנוכח סבלה של "אחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.

שינוי משמעותי במערך הכוחות

וכך נעמוד בכיכר הבימה, ונדקלם בפרצוף נפוח מכוחנות ומתפיסת אני מגובשת ובמבטא סמכותי שמפחיד אותי בכל פעם מחדש, כיצד הם מתכננים לפתור את הבעיה הפעם באופן מחושב וסדור והגיוני, ובמקום לאפשר לאנשים לחיות בכבוד בסביבה ראויה ובתנאים של מדינה סבירה - הם מחליטים לפרק להם שוב את הבתים, את הצורה. כך נעמוד בכיכר הבימה ונהיה התוכי הצבאי הזה שלכאורה שומר עלינו. ונהיה התוכי הזה שמוגן בכיפת ברזל ומתקיף כיפות קרקפת רכות של ילדים. להרוס בתים, לפזר את הבגדים, לכרות יד לאמא שלהם (בטעות) וככה, נסביר על מדרגות גינת הבימה (לצד המוזיקה הקלאסית המתנגנת בשלווה מתוך הרמקולים הסמויים במדרגות) וככה, נסביר בשפה התוכּית, "חיינו" ישמרו. וכל אותם פגועים שיהפכו לאנשים אומללים ונואשים יוכלו לבנות את ביתם מתוך התופת, בהקצבות הלחם ובהקצבות המים ועם הפסקות החשמל. וכל אותן אמהות שליבי נקרע יחד איתן והגוף שלי עייף יחד איתן, מהדהד את העצב ואת הנתינוּת לשלטון מופרע, שמאמין בהתלהמות והחרבה, כל אותן אמהות ספוגות אימה יחיו לנצח בלבבות ילדיהן שישאו את תשוקתם למות, לחיות. [מתוך: מתווה לפרפורמנס והזמנה לשתי עצרות התנגדות למתקפה האכזרית בעזה]

על לידת סיפור מחלום, בספר "המעבר ביום סוּף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה

החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?
היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?
ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה [...]

זיכרון בשפה של מרינה צווטאייבה - לקראת פתיחת סדנת הכתיבה "בגוף ראשון"

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך [...] לקראת פתיחתה של קבוצה חדשה (ויחידה השנה!) של סדנת הכתיבה "בגוף ראשון" (8/11/15), אני מעלה מחדש רשימה שכתבתי על מילות-המוזיקה. מוזמנים ומוזמנות לקרוא ולהעביר את המידע הלאה

על "פתקים"

בפתקים יש מחשבות גולמיות למדי שמעסיקות אותי מזה זמן, ולמרות